יש עבודה ויש דירה ויש אור ויש הכל.
ואני שונאת את הכל, בעיקר את עצמי.
כמעט נדרסתי פעמיים אתמול, הנהגים קיללו אותי וקראו לי מטומטמת. כל כך רציתי שידרסו אותי, רק אל תדברו אלי.
יש בי מועקה ואני נמנעת מעימותים ואני מעשנת כאילו רק העשן בריאות שלי משנה, כאילו הוא יכול לשרוף את הכאב.
והזמן לא עובר מהר מספיק, או שהוא עובר מהר מדי. אני אבודה ושבורה והכל טוב.
ואני רוצה למות.
אני אמורה בתיאוריה להתקשר לפסיכולוג כשאני מרגישה אקסטרה אובדנית, אבל אני פשוט יושבת ומחכה שזה יחלוף, שהדחף יתעמעם. ואני שוכבת מצונפת במיטה, מחכה לריק הגדול שיבוא אחר כך, סחוטה מרגשות, מותשת, שמבינה שאין טעם בלהתאבד, כי מה זה כבר ישנה?
הנה הדחף עולה שוב. רוצה לרוץ עד שזה יעלם, אבל לא אוהבת לרוץ. רוצה לעשות משהו הרסני, לשכב עם מישהו ולבהות בתקרה ולהתהות מתי זה יגמר, לצוף בתחושה של להיות חלק ממישהו, שיספוג קצת ממני, כי כבד לי ואני לא יכולה לשאת את זה לבד.
זה לא הגיוני. רק שיחלוף כבר.
הכל טוב.