ביום בהיר אחד, כשאני וחברתי גיגלנו אחר קופישופס באמסטרדם, נחתה עליי ההבנה כמכת ברק על חתול סיאמי. עוד חודש ושבוע זה קורה. עוד חודש ושבוע, על השעון, השמונה-עשרה הנכסף כבר יהיה באמתחתי ואוכל לזלול את העולם בחוקיוּת גמורה. הו, מגשי הקוקאין ינצנצו אליי מבעד לשירותי הברקפסט-קלאב-או-מה-שזה-לא-יהיה! הו, תמונתי הבלונדינית והחוקית תקרוץ אליי בשובבות מתוך הת"ז בכל לילה ולילה! הו, אף אחד לא ימנע ממני להרוס את חיי בשיטתיות! הו, כמה נפלאה תהיה ההתעוררות המבושמת-וחסרת-תעודת-הבגרות בדירתו של מפיק דאבסטפ זה או אחר!

*

טוב, העניין הוא ככה. הלכתי לישון לפני כשלוש שעות והתעוררתי לפני כשעה; כולי גדושה באנרגיה שאין לי מושג מהיכן הגיעה ולאן תתנקז בסופו של דבר. החלון פתוח ונביחות הכלבים צורמות לאוזניי, שכבר התרגלו בעל-כורחן לצרוך שקט מופתי. אני חושבת שאני מרגישה רע על כמה דברים, אבל קהוּת היא שם המשחק בזמן האחרון. ואם כבר קהות, יש לי כבר חשבון של יותר ממאתיים שקלים בהוט וי.או.די מוביס, מלא מסמכים מתחת למיטה והמון המון מה לכתוב. עם אף אחד מהנ"ל אני לא עושה כלום, וכנראה שכבר לא אעשה.

האסוציאציות אצלי נהיו כמו שטפי דם: הן בדך כלל גדולות, כחולות, מגיעות ממקורות עלומים ודי כואבות כשנוגעים בהן, ולמרות זאת, אני ממשיכה לעשות כך כמעט כל הזמן. אני כבר לא כותבת ברצף או סביב נושא מסוים, אלא רק מנקזת החוצה מוגלות של מחשבות ששכנו קצת יותר מדי זמן בפנוכו. כל העניין קצת גורם לי לפקפק ברלוונטיות של היכולות שלי, אבל השחרור העצום שכרוך בנושא גורם לי להעלים עין מכל דפק פוטנציאלי במערכת. אז מה אם אני מרגילה את עצמי למונולוגים מהוואגינה של סבתא אלצהיימר? אז מה אם המטאפורות הנפלאות שאני יכולה ליצור מפנות כעת את מקומן ללירלורים על קראשים מזדמנים? אני נהנית, וזה מה שבאמת חשוב. כאילו, בערך.

*

שמתי לב שאני דופקת די הרבה אנשים מסביבי, ולו רק מהסיבה הפשוטה שאני לא יודעת איך להתנהג. כשחושבים על זה, אני קצת כמו ילד גידם בארגז חול: תנועות חדות מפחידות אותי ואני תוקפת בדרכים לא קונבנציונאליות. לפעמים אנשים לא יודעים איך לנגוס בי עם כל האקסטרה-פלפל-חלפיניו הזה, וכן, לא מעט שעשו צעד לא נכון קיבלו אגרוף מילולי לפרצוף. עם ערסים זה עובד מצוין, אבל עם אנשים זכים ותמימים זה קצת פחות במקום. אני חושבת שפשוט קשה לי כשעושים טעויות לידי, במיוחד כאשר הן קשורות אליי (במישרין או בעקיפין), ומשם מגיע כל הדפקטיזם. איכשהו קרה שבמהלך חיי החברתיים הורגלתי לשלמות מזוככת מהסוג ההוליוודי, בו אף אחד לא הולך לשירותים או כושל בלשונו או יוצא לגמרי ילד קטן כשתעודת הזהות דווקא אומרת '87. אני מתחילה להילחץ כשמישהו לידי נלחץ מזה שאני לידו; כשמישהו נהיה תלותי מדי; כשמישהו מפשל. הפקפוק בגבריותו או באופיו או בכישוריו המנטליים לא מאחר להגיע, והופה, אני הופכת לביצ'ית מן המניין. ואל תטעו, גם עם בנות זה ככה - כשמישהי מתקשרת אליי קצת יותר מדי, מבטלת את הגעתה לאירוע רק כי אני לא שם, מציפה לי את השגרה בסופרגלו - הופס, ברז האהבה נסגר ואני נהיית מלכת הקרח. כמובן שקודם לכן אני מארגנת איזו שיחת יחסינו-לאן נחמדה, אבל באופן כללי, סף הניפנוף שלי אכן נמוך פלאים. מעניין מה פרויד היה אומר על זה.

לעתים אני תוהה- אולי המיתוס בעצם נכון? אולי כל הבולשיט שמוכרים לנו במגזינים נשיים הוא בעצם אמת לאמיתה? אולי אני אחת מהבחורות האלה, מהסטריאוטיפים המהלכים האלה, מהנערות הפוחזות שרמת העומק שלהן שווה לאמריקן פאי? מה שאני אומרת, הוא, בעצם - אולי אני באמת אוהבת שאדישים אליי? אולי אני נדלקת רק כשמשחקים איתי משחקים? אולי אני מאבדת עניין כשאין עליי להתאמץ? אולי אני באמת מושפעת מדרמות הוליוודיות עם ג'ארד לטו והיידן כריסטנסן? אולי האמת המרה היא שמי שלא משתמש עליי בטריקים זולים של אגו - פשוט לא קיים מבחינתי? האם כדאי לי להתחיל לקרוא קוסמופוליטן בשקיקה?!

השאלות האלה קשות מדי בעבורי. אם אגלה שאני בחורה שטחית ושתסבוכיי הרבים מספור נובעים אך ורק מהעובדה שאני צריכה גבר כמו ג'וני בראבו וחברות כמו בראץ, אני סמוכה ובטוחה כי אשבר ואבכה. זה לא יכול להיות עד-כדי-כך פשוט. הרי, שנים על גבי שנים של אישיוז עם אינטימיות ורף גבוה באופן מפלצתי וחרטה עקבית על כל בחירה ובחירה, ללא כל ספק חייבים לנבוע ממקור עמוק יותר מסתם סטיגמה ידועה על בנות מיני. לא! בשום פנים ואופן לא אקבל את הסברה לפיה אני כה מושפעת מתרבות הפופ, כך שכל אדם שמגלה סימני נורמליזציה לידי מיד מנופה ומודח מהעונה! איני אחת מאלו! לא אכנע למתכונים הידועים לבחישת מוחות המין הנשי! לא! אני לא כזאת!

אלוהים ישמור, אני מבועתת לגמרי.

*

ולמרות הכל, אני אוהבת לכתוב בלילה. המחסומים קצת נסדקים והמוח רץ קדימה, על חשבון הזמן היקר בו הוא אמור לתת דרור למעבדת החלומות. הייתי רוצה לכתוב עוד ועוד ועוד ועוד עד שהאצבעות שלי יתפוררו, אבל לצערי, מחר הוא היום הארור בו חוזרים לבית הספר. אני חושבת שי"ב כבר נשרה ממני זה מכבר, ממש כאילו הקדימה תרופה למכה (שחס וחלילה לא אנשור אני). מחר אשב ארבע שעות מול לוח מאוס, ללא מחברת ועם טיקים עצבניים ברגל שמאל. עוד קצת וזה נגמר. ממש עוד קצת.

לישון אצל ידיד-אקס שלך, ובאמצע הלילה לקום ולסובב אותו כי הוא כבר התרגל לישון באלכסון.

לגלות שאיכשהו נהיה לך פוני, ולא סתם פוני; פוני אימו.

להבין שאת כל כך לא מונוגמיסטית, שאפילו את הקולה את מערבבת עם פאנטה ומיץ ענבים.

לחזור לצייר אחרי חודשיים של יובש ולגלות שאיכשהו, מתישהו, בזמן שישנת או היית במקלחת או סירקת לעצמך את הגבה, השתנה לך הסגנון לגמרי.

להתמכר לשיר של creed.

להפיל את הנרגילה, את הבאנג, את העציץ, ואת האשמה - על מישהו אחר.

לחלום שאת מתארחת אצל קונאן או'בראיין.

לחלום שאת המתופפת החדשה של סיגור רוס.

לחלום שמניילנים לך את הפייק איי.די.

לחשוב שכל הבנים מכוערים, ומצד שני, להתאהב נואשות בג'ף ברידג'ס.

לכסות את הדלת של החדר בפלאיירים של מסיבות דאבסטפ שלא היה לך כסף ללכת אליהן.

לסנן את כולם ואז להתבאס על עצמך שאת כלבה.

לסגור דיל טיסה לאמסטרדם ולפסטיבל אינדי ענקי בבלגיה, ואז לחפש בכל הבית חמישה שקלים לאוטובוס.

לעשות לייק בפייסבוק לתמונות של מישהי שאת ממש נגעלת ממנה, רק כדי שחס וחלילה לא תחשוד.

לשים רגל לכלב.

לעשות הד-באנגינג באירוע התרמה.

לדבר עם חברה שלך על דברים ממש גסים, כשאת מודעת לגמרי לעובדה שהאיש שלידכן שומע הכל.

לשים לק בורדו. ואז כחול. ואז שחור. בלי להסיר אותו בין לבין, כמובן.

לסדר את החדר בזמן שאת מדברת בטלפון, ובתום השיחה להרגיש כמו מלכת המולטיטאסקינג.

לשטוף את הכלים בדירה של ידיד, בזמן שבבית שלך הכיור כבר משריץ יצורי-פרא אקזוטיים.

לרדת על מישהו כי הוא שחור.

לרדת על מישהו כי הוא לבן.

לרדת על מישהו כי הוא אדום.

לרדת על מישהו כי אין מה לראות בטלוויזיה.

לעבוד על סטוקר מוזר בפאב שאת וחברתך לסביות זועמות.

להתפלל חרישית שהוא לא יבקש מכן להתנשק.

לחדד עיפרון מכני.

להגיד "כפרה" באופן מוגזם, למרות שאת בעצם אשכנזייה מתה.

כנ"ל לגבי "נשמה".

ו"מותק".

ו-"ג'יזס קרייסט".

להתעסק בפלאפון שלך באובססיביות אבל לא לענות לחצי מהאסמסים.

לכתוב לעצמך פתקי תזכורת ל-2015.

להשמיע לידיד אמריקאי את borgore, ולחוות - לראשונה אי פעם - גאווה ישראלית.

להדביק מדבקות של אופנועים על הלפטופ ולצייר את עצמך רוכבת עליהם.

לתרום מלא בגדים לעניים רק כדי שאבא שלך יראה שאת חיה בצנעה.

לשתות שתי כוסות קפה שחור כדי להתעורר, ומיד אחר כך להירדם שוב.

לחלום בגדול.

לגדול בחלום.

להסתרק שעה עם המברשת הפוכה רק כי לא שמת לב.

לגלות שמישהו שם לך תמונה של דודו אהרון על המחשב.

לתת לחברה שלך לגנוב לך את כל השמיכה בלילה.

לגלות אסמסים ישנים מאקס מסוים ולצחוק על כמה שהוא עילג.

לכתוב שיר פורץ-דרך, אבל לא לזכור איפה שמת את הדף.

לטחון את הבייגלה בבר כאילו זה עתה חזרת מ"הישרדות".

לענוד ארבע שרשראות בו-זמנית רק כי את מתגעגעת לתקופה האדג'ית שלך.

לאהוב את "בלייזר" יותר מ"לאישה".

לגרוב גרביים שונות באופן רציף.

לדבר אל החתול שלך גם כשאף אחד לא שומע.

לחייך. עם סיבה!

הבנה היא דבר המותנה בהקשבה, ואתה נתקלת באזניים ערלות, קשות, עמומות. לפני כמה ימים הגעת למצב של עירום מוחלט, דקות מועטות לפני שראית שאין בשביל מה, וחשוב מכך – אין בשביל מי. רכסת את פיך וסובבת את הגב והלכת.

אתה שוכב עם הפנים אל התקרה וחושב. אומרים שיש שני סוגי חרטה, על המעשים שעשית ועל המעשים שלא עשית, אבל אף אחד לא מעלה בדעתו את סוג החרטה ממנה אתה סובל כבר שנים – על המעשים שעשית לא נכון.

אתה מחשיב את עצמך לבחור מסודר. ישנן כמה מחלקות בכל מגירה שסידרת באובססיביות בשלוש לפנות בוקר. בכל מחלקה מספר מדוד של פריטים. יש רק כתם אחד על השטיח, וגם הוא מוסתר בחוכמה על ידי השידה. כל המדפים בוהקים וכל הפינות מלוטשות. הפחד הכי גדול שלך הוא שבכל יום שהוא יכולה לדרוס אותך איזו משאית, וכמה חבל, בדיוק באותו היום תשכח לזרוק את התחתונים לכביסה ואת השקיות לאשפה ואת הכוסות לכיור. לא היית רוצה שככה יזכרו אותך.

לפעמים אתה צוחק על עצמך. בטח, למה לא, זה באמת די מצחיק. גם אני צוחקת. כל אחד אפוף בהילת הקדוּשה של עצמו ולפעמים אנחנו קצת נחנקים.

יש כאלו שאומרים שכשהכל יהיה מאחוריהם, הכל יהיה בסדר. אצלנו זו בדיוק הבעיה. כשהכל כבר חלף ועבר והספיק לטפח הרי אבק בבוידעם של הזיכרון שלנו, או-אז אנו דגים משם, בחכה ארוכה-ארוכה ובפיתיון מוזהב, את החרטות.

אשת לוט הסתכלה אחורה וקפאה על מקומה. שנינו אתאיסטים, אבל אם הייתה לנו אפשרות, היינו מזמינים אותה לקפה.