כשאני יושבת בארומה במושבה הגרמנית בירושלים, שותה את הלימונדה שלי ואוכלת איזה סלט קצת דל, אני מוצבת מול שתי אופציות.

יש לי חצי שעה, ואני רוצה ליהנות ממנה. אני עייפה, אני רעבה, אני רוצה להירגע קצת לפני הפילאטיס.

וכך, מולי ניצבות שתי אפשרויות, והן מראות את עצמן בצורת שתי טלוויזיות פלזמה עצומות שתלויות בשני הצדדים של בית הקפה.

האחת- משדרת פה ושם קליפים, סרטונים על איך ארומה עוזרת לילדים עם בעיות, קטעים קצרים שתלמידים מבצלאל עשו על הקפה בעולם ומדי פעם חדשות מערוץ אי וקצת ריכולים על מפורסמים.

המוזיקה שמתנגנת ברקע של בית הקפה מדי פעם מתאימה את עצמה לקליפ שמשודר באותו הרגע, ואז ללא ספק אני בוחרת בטלוויזיה הזאת. אני מרגישה קצת כאילו אני על הספה בבית, רואה אמ טי וי, וזה מרגיע אותי. אבל את כל הסרטונים והקטעים וחדשות האופנה אני כבר לא ממש יכולה לסבול, כבר כמה שנים.

והשניה- משדרת חדשות. מהבוקר עד הערב, כל ערוץ שמשדר חדשות עולם וארץ מוקרן על הטלוויזיה שעומדת, כעת, יותר קרוב אלי. האיכות בה פחות טובה, אין בה סאונד, אבל לפעמים רק הכותרות מספיקות. מדי פעם העובדים שמכינים את האוכל נמצאים מרותקים מולה כאשר קורה איזה אסון. כשהייתי קטנה יותר, לרוב הייתי בוחרת בטלוויזיה הזאת, כדי לקבל את מנת המשכל היומית שלי, להגיד שראיתי חדשות ואני יודעת קצת. היום, שאני כבר מכורה רשמית לחדשות במכשיר טאצ' הקטן שלי, ואין שעה שאני לא בודקת מה קורה, מנת המשכל שלי לא מגיעה מהטלוויזיה הזאת בארומה במושבה הגרמנית בירושלים.

וכך ניצבות מולי שתי אופציות, האם לבחור בטמטום המרגיע או במציאות הקשה. אני לוקחת את המזלג ומנסה לתפוס איתו עגבנית שרי עסיסית, כשעיני מוסתות לטלוויזית המציאות שמולי, ואני קוראת בכתוביות למטה על מה שקרה היום בברזיל, יותר מ200 בני נוער הרוגים. זה כל כך מדכא אותי, מראים תמונות של נערים שניסו לפרוץ שם את הקירות מפני שהייתה רק יציאת חירום אחת.

לא, כך אני לא רוצה להעביר את החצי שעה הקסומה שלי. אני מסתובבת אחורה כדי לראות את פרג'י מהללת בקולי קולות שנערות גדולות לא בוכות. לא, לא השיר ולא הזמן ולא המקום ובכלל לא הזמרת, לא מתאימים לי עכשיו.

אז בסוף אני מוצאת את עצמי שוקעת במשחק קלפים במכשיר שלי, וזה נראה לי הבידור הכי מתאים

 עריכה

30/1

ופתאום כשמדובר באחי, החדשות המגעילות הן הכי חשובות..

http://news.walla.co.il/?w=/2689/2612014

http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=954987

מפחיד

מוזר

קשה קצת

לא נותן לי להגיב בנתיים על תגובות, אבל תודה רבה רבה על המומלצים

פאזל אחד

קטן וכל כך קל

הרכבתי בשניה את השמיים ואת האדמה ודמות אחד שיושבת

והייתה לי חסרה חתיכה אחת, כדי להשלים את הכל.

החתיכה עם הפרח, הפרח הקטן הזה, הפרח הצהוב. הפרח שמצוייר על חתיכת קרטון זול, הוא היה כל כך חסר לי.

וחיפשתי מתחת למיטה ומתחת לארון, ופתחתי את המקרר ועליתי למרפסת, אבל הפרח לא היה שם.

אז נשארתי על המרפסת, הדלקתי סיגריה ובכיתי כל כך.

כי פרח כזה קטן, זה כל מה שחסר לי עכשיו.

הדבר שישלים את הכל, שיעשה את הכל ברור, אמיתי.

אני חושבת שכשכעסת עליו, על זה שהוא מתנהג כאילו אין לו ערך לחיים, לא הבנת משהו בעצמך.

אין לי מצלמה בתוך הראש שלו ואני לא יודעת מה הוא חושב, אבל מבחינתי, באמת אין ממש ערך לחיים.

לא במקום הזה, בעולם הזה, במיוחד בעיר הקטנה שלנו.

זה לא טבעי שכל פעם שאנחנו יוצאים מהבית, יש את הקול הזה מאחורי המוח שלנו שמזהיר אותנו, אולי יהיה פיגוע.

זה לא טבעי שהרכבת הקלה מלאה ביותר שוטרים מאשר חרדים.

זה לא טבעי שבודקים את התיק של ילדה בת חמש עשרה בכניסה לחנות, ומזמינים משטרה על מסמר שמוצאים בתיקה.

זה לא טבעי שהמדינה שלנו עומדת להתפורר.

ולא, אני לא ימנית ולא שמאלנית כי אי אפשר לקחת צד בעניין הזה.

לא בגיל הזה לפחות, ממש לא. אני לא מסכימה עם כל מה שהחברה שלנו עשתה בשנים האחרונות מערבים ולערבים, אבל המדינה שלי היא שלי. והיא הבית שלי והשפה שלי והאדמה שלי והטבע שלי. זה או אנחנו או הם, אני לא יודעת ולא רוצה לדעת מה עומד לקרות עוד כמה שבועות.

וברור, זה לא שחור ולבן. ויש עוד אפשרויות, ויש ויתורים, ואולי יש לי דעה של ילדה בת שלוש. אבל אני באמת מפחדת.

הלכתי ברחוב, בסביבות הצהריים

לא ישנתי כל הלילה, ועכשיו עליתי בעליה המגעילה לכיוון הבית

העליה יחסית בכביש הראשי, הייתי עם ג'ינס קצר וגופייה

מדי פעם איזה ערבי צעק לי משהו או איזה דתי העיר לי על הלבוש, אבל הייתי כל כך עייפה שזה כבר לא ממש שינה לי

מרחוק, יכולתי לראות איזה עצם שחור על שולי הכביש שמונע מהמכוניות לנסוע רגיל

זה נראה כמו קרב חתולים שנגמר בגלגלי המכונית, אבל לא יכולתי לשים את האצבע שלי על מה זה בדיוק

התקרבתי קצת, וכבר הספקתי להיכנס לסרטי האימה שלי

אולי אני אביט בזה ואז פתאום תישלף יד מתוך כל העפר והלכלוך הזה ותתחנן לעזרה

אבל אז התקרבתי

והבנתי

שזה סתם עוד פח ששורפים נגד מצעד הגאווה שיתקיים כאן בירושלים עוד חודש

אה, יופי

זה סתם

במשך 200 השנים האחרונות בני האדם התפתחו כל כך. הגענו להמצאות חדשות שלא חלמנו עליהם, ואנחנו משום מה מתגאים בהכל.

אנחנו מתגאים בכל התקדמות, בהיותינו בני אדם ולא חיות.

אבל אני לא מבינה את זה, איך כולם לא רואים

שאנחנו כל כך שבירים

כל נגיעה באדמה וכל מכה באבן שוברת אותנו, לוקחת מאיתנו את הנשימה

בכל שניה אנחנו נושמים ויכולים להפסיק

להיחנק מהאוויר של עצמינו

אנחנו נעלמים כל הזמן

אנשים בכל העולם נופלים בלי שאנחנו מנידים עפעף

אני לא קולטת את זה

אני לא מבינה למה להיקשר לאנשים

למה לפתח אופי

כשהכל נגמר

אנחנו בסך הכל עוד חיה. שנולדת, ומתה

שנושמת, אוכלת, מזיינת, ומתה

וזהו

אנחנו לא צריכים להתגאות בכלום. אנחנו צריכים להתבייש בעצמינו

אנחנו סתם עוד זן של יונקים מתוך קבוצה ענקית של בעלי חיים

אנחנו סתם

עוד נקודה חסרת חשיבות באטמוספרה העצומה

איך זה שאנשים ניהנים לחיות, כשהם בעצם כל שניה מתקרבים קצת יותר למוות שלהם

למה ליהנות ולצחוק ולשמוח

כשנמציא תרופה למוות, אז נוכל להתגאות. אז מה אם זה לא טבעי, זה הפיתרון להכל

לפחדים הכי גדולים שלי

אין לי סיבה להישאר פה

ליאור נבון היה מאושר

הוא משום מה

ניהנה מהכל בעולם הזה

ניהנה לנשום אוויר

ניהנה להצחיק וניהנה לשמח אחרים

והנה הוא

עוד אחד מהאנשים הנופלים

נעלם

בגלל שלרגע אחד לחץ על הברקס באופנוע שלו ופנה חד מדי

הוא העריך את הנשימות שלו

את החיים שלו

והוא כבר לא כאן

נעלם

ליאור נבון ת.נ.צ.ב.ה