ארבעה חודשים זה הזמן שעבר מאז שנפרדנו , אחוז כל כך קטן מהזמן שהיינו ביחד ועדיין כל כך גדול מחיי. 

מתי אפסיק להתגעגע? לרצות לספר לך על הדברים הקטנים שעוברים עלי, להרגיש את ידייך עוטפות אותי.

בתוך תוכי אני יודעת שכבר עברת הלאה, שאני זיכרון ותו לא. זה כואב יותר מכל דבר אחר, לדעת שאני זאת שנשארת מתבוססת בזכרונות ובכאב בעודך ממשיך בחייך כאילו כל מה שהייתי בשבילך הוא כמו עלה הנידף ברוח, בר החלפה, לא משמעותי.

ואולי , רק אולי, מדי פעם בלילה גם אתה חושב עלי? הייתי רוצה להאמין שכן, אבל זאת תיהיה אמונת שוטים, ולא לי להיות אישה טיפוסית שנאחזת בתקוות שווא. 

ובנתיים אתן לזוג ידיים אחרות להחזיק בי כדי שלא אפול, לאהוב אותי בחסרונך ולגרום לליבי להרגיש שוב ולרגע לא להרגיש אשמה . זו אינה משימה קלה, ולפעמים ברגעים אלו העצבות מתפשטת. אבל, הינני אישה חזקה - ואחסום את העצב ואחכה שאותן זוג ידיים יעטפו אותי שוב.

עד הפעם הבאה. 

לילות בודדים הם הלילות הקשים ביותר.