אנחנו היער;

איזו רצינות ביחס לאמנות אנחנו מפגינים,

כאילו יש לנו מהות – לשם החשדנות, אבל בעיקר כדי להיות יפים.

כמה מהטיפשות שיש באנושות אנחנו מייצגים,

ולמה שתשנא אותי או אני אותך בגלל אמונות טפשיות ומנהיגים אטומים?

איזו שמרנות ביחס לחרמנות אנחנו מציגים,

כאילו עוד נותרה בנו תמימות, וכך בעצבות אנחנו מסתתרים.

מאחורי סורגים, ווילאות, מאוחרי קירות.

מאחורי אופי, יופי, מאחורי קופי-פייסט של מי שאנחנו רוצים להיות.

איזו עצבנות מעלות בי השורות אותן אני כותב, והקול המונוטוני שנלווה למתכתב.

כבר אין לי הזין לשים והלב לקחת אליו – והקול הקטטוני של מפלצת המילים משמיע ניגונים.

בין כל הגינונים, אנחנו רק רוצים להיות הפראים שאנחנו, ואחר כל הגידופים נוהגים בגילופין אל עבר האתמול שלנו.

כמה רבבות נפלו קורבן לאשליות אותן אני הוזה, ולמה נרגנות הפכה חלק משגרה אותה אני חווה.

בלי המצלול אפילו המילים נשמעות כמו פלאפון כבוי, ואפילו הדימוי של פלאפון כבוי מאוס, שחוק ומכובס כבר .

למה אי אפשר לכתוב מה שחושבים בלי שהרגיש מטומטמים, ולמה כל הביקורת העצמית הזאת זורמת לי בעורקים.

אסור לשכוח לחיות בכוח, גם אם רוצים לברוח. חשוב לזכור למות המון בין הבתים של השירים, ובין השלום לפיצוצים,

ולא לחשוב על מה לא טוב כי גם לאיש בחליפה – הגרב הוא רטוב.