אנחנו היער;

הבית מתגעגע לדריו.

הבית מבקש להתמלא,

להתאכלס, להתרפס, להתאמץ.

הבית כועס, מדוע עזבתם?

"מדוע עזבתם?" הבית שואל

וגם הקירות לא עונים לו.

החורף מטפטף על הרעפים -

פיצוצים קטנים של עצב,

נשיקות, נקישות

על קליפה ריקה מתוכן.

זולג לחלונות ולגינה,

והכל בכי רע.

הכל בכי ורע

ועצוב הבית לבדו.

"מדוע עזבתם?" הבית שואל

ונדמה שלא קיבל אות משמים,

אות משמיים.

הגינה שמחה, והבית -

הוא עצוב מכדי להבחין בפרחים.

(בכנות, זה ממילא לא היה

עושה לו שום דבר בלב.)