אנחנו היער;

שלכת, חשבתי שהיא באה והולכת, אבל לאחרונה נדמה שהיא נשארת.

כאילו קשרה גופה בשלשלאות ברזל לגדרות העולם ושובתת רעב עד אשר נשחרר את כל העצב שרדום בנו.

הכל מת. אני דוחה את המשברים האישיים שלי כדי להציל את העולם. אני נועלת מגפי גומי.

אני אוחזת בידי מטרייה צבעונית. אני עוטה צעיף. אני דוחה את המשברים האישיים שלי כדי להציל את העולם.

העלים שעל הרצפה נרקבים באיטיות, אבל נרקבים.

אם מחר תזרח השמש אני מקווה שאחייך. אני סקפטית בנושא אבל נאחזת,

ואם לא – אז לא נורא, למדתי לחייך גם מתוך כאב.