אנחנו היער;

לא אנושיים

ככה אנחנו קוראים לכל מי שמזכיר לנו את עצמנו

ואת מה שאנחנו נאבקים כל יום שלא לעשות.

אנחנו

שמטביעים את עצמנו לשכרה, שישנים פקוחי עיניים בלילות אדומים

שהכדורים הצבעוניים מפעילים לנו את המוח וסוגרים לנו את הפה

שמזדיינים כל השנה ומרעיבים את עצמו על זה יום אחד

שבטוחים שיהיה בסדר, שנצא מנצחים, שנלך לגן עדן עייפים ושפופים,

שמתרבים בטעות ובורחים כי על טעויות לא משלמים.

לא אנושיים

ככה אנחנו קוראים לכל אותם אלה שמצייתים לדחפים שלנו.

מרוב חוקים אנחנו כבר לא יודעים מי היינו אם רק,

ומפחדים לגלות מה היה אילו.

מתוכנתים ומתוכננים לפרטי הפרטים,

ספרי קסמים אומרים לנו מי היינו ולאן אנחנו הולכים.

הכל אנושי וכולם אנושיים,

כל דבר שקרה ויקרה וכל מה שאם רק וכל דבר שאילו.

שהמחשבות שלנו מתעלמות מעצמן,

שהגוף שלנו רפה ושתוי.

שקפה מתדלק אותנו לגמור את היום

שהסיגריה של אחרי טועמת כמו הסיגריה שהייתה אתמול

שהמילים שלנו הם הך גיבוב של שטויות ששמענו שמישהו אומר בחדשות.

שהרחובות שלנו שקטים והבתים עולים בלהבות

שאנחנו עצובים ועצובים רוצים להיות.

לא אנושיים

ככה אנחנו קוראים לכל מי שמזכיר לנו את עצמו

ואת מי שאנחנו מתחת לכל השכבות של גלימות הפלא

ועלי המשכנות.

שמטפטפים בתחתונים וגיבורים בחלומות,

שכותבים מכתבים ותוקעים בחריצים של הקירות

שמישהו שומע אותנו, מישהו מקשיב

שמישהו אחראי, מישהו מכתיב

שאנחנו מוגנים בהשגחה עליונה

שהפיפי שנוזל עלינו הוא גשמי ברכה.

שהאדמה שלנו רועדת כי אלוהים כעסה.

אנושיים

ככה אנחנו אוהבים לחשוב על עצמנו

אנושיים אנחנו, באמת.