אנחנו היער;

הכוכבים בשביל החלב שלי קמים לתחייה

והם צמאי דם, שלא כמוני.

שלא כמוני, הם מתפשטים

כמו הזמן שנמרח אל המרחב.

והכוכבים, הם דועכים במהירות

ובאותה המהירות נדלקים אחרים.

אסכם את דבריי:

הם צמאי דם, שלא כמוני.

שלא כמוני.

שלא  כמוני.

שלא   כמוני.

שלא    כמוני.

שלא     כמוני.

איזו רצינות ביחס לאמנות אנחנו מפגינים,

כאילו יש לנו מהות – לשם החשדנות, אבל בעיקר כדי להיות יפים.

כמה מהטיפשות שיש באנושות אנחנו מייצגים,

ולמה שתשנא אותי או אני אותך בגלל אמונות טפשיות ומנהיגים אטומים?

איזו שמרנות ביחס לחרמנות אנחנו מציגים,

כאילו עוד נותרה בנו תמימות, וכך בעצבות אנחנו מסתתרים.

מאחורי סורגים, ווילאות, מאוחרי קירות.

מאחורי אופי, יופי, מאחורי קופי-פייסט של מי שאנחנו רוצים להיות.

איזו עצבנות מעלות בי השורות אותן אני כותב, והקול המונוטוני שנלווה למתכתב.

כבר אין לי הזין לשים והלב לקחת אליו – והקול הקטטוני של מפלצת המילים משמיע ניגונים.

בין כל הגינונים, אנחנו רק רוצים להיות הפראים שאנחנו, ואחר כל הגידופים נוהגים בגילופין אל עבר האתמול שלנו.

כמה רבבות נפלו קורבן לאשליות אותן אני הוזה, ולמה נרגנות הפכה חלק משגרה אותה אני חווה.

בלי המצלול אפילו המילים נשמעות כמו פלאפון כבוי, ואפילו הדימוי של פלאפון כבוי מאוס, שחוק ומכובס כבר .

למה אי אפשר לכתוב מה שחושבים בלי שהרגיש מטומטמים, ולמה כל הביקורת העצמית הזאת זורמת לי בעורקים.

אסור לשכוח לחיות בכוח, גם אם רוצים לברוח. חשוב לזכור למות המון בין הבתים של השירים, ובין השלום לפיצוצים,

ולא לחשוב על מה לא טוב כי גם לאיש בחליפה – הגרב הוא רטוב.

יש לי עץ בגינה, של אבוקדו. איכשהו תמיד לפני שמבשילים כבר נרקבים הפירות, ואני אוהב אבוקדו, כן? הדבר גרם לי להרהר בחשיבותם של הפירות הרקובים, שהרי חיים ביננו ועם כל הסלידה שלי מרקבון, אני חושב שכל מעשיי נובעים מהשאיפה להיות הפרי הרקוב שעל העץ.

וישנם המדענים וכל אנשי הגנטיקה שכבר מתכננים את השלב הבא באבולוציה שלנו, שרוצים לקחת את השלב הבא לידיים השמנוניות שלהם וליצור ילדים בייצור מכונה;  וכמובן שאין לי מושג מה עמדתי בנושא. אבל מה אם לא היו פירות רקובים על העץ עוד?

איך יראה העץ, ואיך יראה העולם והאם יראו הפירות הטובים – טובים יותר?

וזה גורם לי לתהות, הרי שלא אוכל מהפרי הרקוב, ואין זה סביר שמישהו ירצה לטעום ממני.

ואולי צריך לחפש את היופי שמתחת לרקבון, אולי לא לברוח כשמבחינים בזבובים.