אנחנו היער;

הזעתי זיעה קרה, והיא שאלתני "מדוע, מדוע לא נחה שנתך? רק תאמר כי מדוע",

 חייכתי חיוך מתחמק כשעניתי "אינני יודע", ובעצם לא היה זה חיוך מתחמק כי אינני יודע מדוע,

צעקתי אז מתוך כאב, הזיעה שאלה "מדוע, מדוע לבך זה כואב? מדוע לבך לא רגוע?"

עניתי "למה תשאלי? מדוע שואלת, מדוע?" השיבה הזיעה במבט רציני –

"מאסתי בגופך החלוש, גופך החלוש-הפגוע, מאסתי בלילות בלי שינה, משמרות ארוכות כל שבוע,

רוצה לפרוש לגמלאות, לצאת לפנסיה מוקדמת, ללכת למלונות, לצאת לפעמים לסרט –

אז אל נא תשאל "מדוע שואלת, מדוע אכפת לך גברת?" – אין תשובות לכל השאלות, ואני מצפה רק לחלק.

מה יש להם, למהרהרים מלבד עצבותם ושיגיונם?

שלכת, חשבתי שהיא באה והולכת, אבל לאחרונה נדמה שהיא נשארת.

כאילו קשרה גופה בשלשלאות ברזל לגדרות העולם ושובתת רעב עד אשר נשחרר את כל העצב שרדום בנו.

הכל מת. אני דוחה את המשברים האישיים שלי כדי להציל את העולם. אני נועלת מגפי גומי.

אני אוחזת בידי מטרייה צבעונית. אני עוטה צעיף. אני דוחה את המשברים האישיים שלי כדי להציל את העולם.

העלים שעל הרצפה נרקבים באיטיות, אבל נרקבים.

אם מחר תזרח השמש אני מקווה שאחייך. אני סקפטית בנושא אבל נאחזת,

ואם לא – אז לא נורא, למדתי לחייך גם מתוך כאב.