אנחנו היער;

מה אומרים על המת?

שהרי מת הוא ואתו המילים.

מה בוכים לו?

מה מוצאים בקופסאות?

יושבים עליו ימים מספר

ושוכחים את הזכר.

מניחים אותו מטמון

ומדברים על כשאז.

ממלאים את

החוסר באושר.

ככה, כמו שמת אדם,

מתות המילים,

לא בגלל העצב

או הכיסופים.               

ברחוב אחר

ילד בוכה על גלידה.

השמיים שלנו בנויים

חישוקים-חישוקים.

גדולים וקטנים, ביניהם רווחים קטנים

קטנטנים.

ואנחנו

לא נתקעים בין העיגולים,

 –  כוכבים עם מסלולים,

מכוונים, מדויקים, רצים במעגלים,

לא חוששים, מסתובבים, לא מתנגשים,

מאולפים, כאלה שיודעים לחיות, שחופשיים.

הידיים שלנו עדיין אוחזות

וכך אנחנו מתרסקים. 

(דיכאון.) 

לא כולם מתקדמים לתשעה מליון, אבל אלה שכן בטוח לא עושים את זה בעקבות הפרסומת המציקה הזאת ביוטיוב.