אנחנו היער;

השמיים כחולים עליי עכשיו,

אתה אכפת לי מאד,

גם בימים כמות אלה

- מחפשת עדיין רגעים קטנים

להיכנע בם.

הדפים שלי עפים רחוק ממני

ומגיעים לשום-מקום מסוים.

אני מרתיחה פסטה על אוטומט

והחיך שלי מחייך. 

כמה אפשר לשתוק

את מה שיש לומר

מבלי לחוש את הז'רגון

על קצה הלשון,

מתפלק בין השפתיים הרפות,

כמו פיסת העור החשופה

של אשה הלבושה

שחורים, 

אטומים ומחונקים,

שאין הבחינה כלל 

בחוסר צניעותה

והועלתה על המוקד

בשל כפירה בדרכים הטובות

וחוסר במידות טובות

ובכל מה שקשור בטוּב

אבל בעצם לא קשור כלל

לכלום,

ומי הייתה בעצם לא ידעה

ולא ידעו כולם,

מה טוּב קשור לעניין

ומה טוב ומה נעים?

להקיא את עצמי אל מחוץ לכחול הגדול הזה,

לינוק מהפטמות הגדולות של הריק

ולקבל בתחת מהירח.

מילים כבר לא מרגשות אותי,

מגע ידיים לא מאלחש,

שיניים גדולות לועסות אותי

עד עצם קיומי.

מביך,

כל-כך קלים לעיכול אנו,

כל-כך לעיסים

והטעם נגמר מהר.