אנחנו היער;

אני חש בעננה שנופלת עליי,

רודנית לבושה כתנת לילה.

היא גונבת לי את האושר מהכיס

וטומנת בו רגשות שאין לי מה לעשות בם.

אני חש באוויר הכבד שנכנס ויוצא ממני,

שבעיקר יוצא ממני.

אני חש בריאותיי המתרוקנות אט אט,

אני חש בשקיעה,

אני חש בשינה עמוקה,

אני חש בעצבות,

אני חש בחוסר התחושה שמלווה לחוסר הרצון,

חוסר ההבנה הבסיסית מה לי ולכאן,

מה לי ולשם, מה לי ולאן?

אני חש בערפל שמתפזר ובבדידות שמתבהרת

ומתבררת כלא יותר מ

אני חש בחוסר נכונות.

אני חש בחלק הכהה ביותר בספקטרום מתכנס בתוכי,

אני חש באפרוריות שברב-גוניות,

אני חש בעודף החישה שיוצרת מסיכת ההכחשה,

מה מרים ומתוקים הם החיים,

מה קשה היא התחושה.

כמה נורא עבור פרח,

שיקטפוהו בשדות מבטחים

ויניחוהו בעיר של מתים –

קישוט לקופסא של אדם,

שלא זע.

אל הבורות והידע,

הצל אותי משמיכת הטלאים בה סבכתי.

הצל אותי מהטיפשות ומהחכמה ומעלי הפיקוס.

הצל אותי מהתפוח והחיטה ומפרי התאנה.

אל העצבות והשמחה,

למד אותי לבחור בדרך הטובה.

למד אותי צניעות וענווה,

שהכעס לא יטבע מבעלותו בתוכי

והמחילה תמצא דרכה אל חדרי לבי.

אל האתמול והמחר,

במחילה,

תן לי להשאיר את העבר בעבר.

תן לי לטעום מהמתוק ולזכור את המר. 

תן לי את הדמעות לבכות ואת החיוך לצחוק,

את העיניים להסתכל והבינה להבחין.

אל האמת והבדיה,

ראה אותי בוטח ולא החשדן שאני,

ראה אותי מנסה ולא הנכשל שאני,

אפשר לעבור חיים שלמים מבלי לדעת,

בלי לראות את המובן מאליו,

אפשר ליפול ולהישאר על האדמה חבולים.

אותה אדמה תחתיה אנחנו נקברים,

אותו שדה קוצים שמעל,

אותו הכחל שעוטף,

אפשר לעבור חיים שלמים מבלי לדעת,

אותו יצר משתולל

של ילד מתבגר

שבוחר שלא לבחור,

ואותו הכחל שעוטף

ומלטף.