אנחנו היער;

חיילי צעצוע משתרכים אחריי,

מבקשים אותי לרדוף גם לאחר

חלשו רגליי על גופי העייף.

נאלמים דום פעמיים ביום

ומרצדים באור הירח.

פלסטיק בדמות אדם

מבקש אותי להכניע

ואני לא נכנע.

רק כלפיי עצמי אני

כנוע.  

אני נושא על גבי שק של חלוקים

ומפזרם אבני דרך במרחבים התחומים.

העול שאני נושא הוא כבד,

משקלו רב על רגליי השבירות

ועל בית חזי הרצוץ.

נמלים קטנות וגדולות מתנגסות בגופי החשוף,

מבקשות להפשיט ממני עור ובשר.

חלוקים בפינות הדרכים מבשמים שגיאותיי,

מראים לי מה כברת-דרך עברתי

ועוד כמה נשאר. 

לא צר לי

אבל הכעס שנבנה בין כתליי –

אין לו די

מקום להתפשט.

אני עושה עצמי דרגש

עבורך לשבת

וזה מציק לי בנשמה.

אני שולט היטב במשחקים של

אש ומים

אבל סופה אותי מעיפה.

אין לי מה לומר להגנתי.

ההתנהגות שלי – בזיון.

אתה צודק,

מוטב אשאר בין ארבע קירות

שהשיגעון ישחק רק בי

ולא במה שנשאר ממך.

אצא לעשן סיגריה בחלון,

7 דקות של רגעון, על השעון.

אני לא מצחיק

ואתה אינך צוחק.