אנחנו היער;

שוב אני על גג בניין,

ערי מגדלות שטים על מים

עצובים,

שוב אני חסר שלווה

על שפת אגם נובע

מים גדול

של מועקה.

שב לי על הראש הכואב,

תרגיש מהי דאגה

ורעד מהו,

קח את הרעש שאני שומע

בשתיקה

ותן לי את היום הבא

במתנה

עם פתק החלפה,

קח אותי בערבון מוגבל,

אני נופל וקם

נופל-שוקע,

לא יודע יבשה או ים

אני מוכן להשתגע,

שלא אדע שפיות

ולא ארצה למות,

שאשתגע.  

בואי נציין את כל המאורעות בהם

הפסדנו.

המחשבה נמתחת, ורודה ודביקה

בסוליה של הנעל שלך

המוח שלי מת

עלייך

ואת צועקת,

סעמק, איך את שונאת שדברים כאלה קורים

ואלה נעליים חדשות

ואני ישן. 

אדם –

מאוויים לו,

ואני –

לי אין.

לעתים משתומם לעצמי

על שיש ועל שאין לי,

ככה כמו אדם,

משתומם.

לעתים נופל אל תהום עמוקה

של תודעה

שכולה מלאה בחוסר בהירות

ולחות מיוזעת.

לעתים, בוכה על כלום דבר

ומחכה לעננה שתחלוף.

אדם –

עצבות ושמחה לו,

ואני –

לי רק עצבות.

בעצם, לא עצבות;

בעצם, חוסר הבנה את העולם.

האם מותר לשמוח בחלקי?

אם נעצבתי אתמול

האם מותר לברך את היום?

יש שיאמרו –

הוא לא נהיר,

אני אומר –

זהיר.