סיפורים בהמשכים

פרק 5:

"אדם!!!".
"מה...", מלמל בכעס, מכסה את ראשו בשמיכה.
"דניאל נעלם!!!".
בבת אחת נטשה העייפות את אדם. "מה?".
אנה התהלכה בחדר במעגלים. "איפה הוא יכול להיות?!".
"אולי הוא סתם יצא החוצה?".
"הוא היה משעיר פתק, לא?".
לאדם לא היה מה להגיד. אנה התיישבה על מיטתו של דניאל.
"מה קרה? את פוחדת שהוא ברח?".
היא הנהנה בראה.
הוא נאנח. ואז פיסת נייר לכדה את מבטו. "מה זה?".
אנה הרימה את מבטה, וראתה גם כן את הנייר. היא הרימה אותה והחלה לקרוא.
היא עיוותה את פרצופה. "המכתב הזה לא הגיוני! הילד כותב ש'תעזור לא לנקום במי שהצית את השריפה'! מי צריך עזרה בלא לנקום במשהו?".
"אה?".
היא נתנה לו לקרוא. הוא קרא, והסתכל על אחותו. "מי זאת קת'רין ומי זה מייקל?".
"לא יודעת!", קראה בכעס, "ואני יודעת על דניאל הכול! הוא מעולם לא הסתיר ממני כלום!".
הוא השפיל את מבטו.
"את בטוחה?".
אנה הביטה בו בלגלוג. אבל גם היא תהתה אם זה נכון בליבה.

"הגענו כבר?".
"לא".
"הגענו כבר?".
"לא".
"הגענו כבר?".
"לא!".
זה כול מה שדניאל שמע בחצי שעה האחרונה. "אז מתי נגיע?".
"אמרתי לך כבר! רק עוד שעתיים וחצי, במקרה הטוב!".
"ובמקרה הרע?"
"חמש שעות.".
"חמש שעות?!".
קת'רין הנהנה בראשה, לא מפסיקה ללכת לרגע. דניאל נעצר והתנשף בכבדות. היא הסתובבה אליו, הולכת אחורנית.
"בקצב הזה, בחיים לא נגיע!".
"אי אפשר לעשות הפסקה?", התחנן דניאל, "הרגליים הורגות אותי! אנחנו הולכים תשע שעות רצוף!".
"לא! כבר הפסדנו את היום הולדת שלו, אני לא רוצה שיחשוב ששכחנו אותו!".
"אבל כבר הפסדנו את היום הולדת שלו! הוא בטוח חושב ששכחנו אותו!"
דניאל שם לב פתאום למרחק שנוצר בינו לבין קת'רין, והחל לרוץ בעקבותיה.
"COME ON DANIEL!", מלמלה.
"נו מה אני אעשה! אני לא רגיל ללכת כול כך הרבה! לאן אנחנו הולכים בכלל?".
חיוך עלה על שפתיה. "לבית הקודם שלך".
הוא הביט בה, מופתע. "לבית הקודם שלנו?".
"לא לא! לבית ההוא שבו גרת עם אבא ואמא שלך".
הוא נעצר. "מאיפה את יודעת איפה גרתי קודם?".
"היו בבית תמונות שלך ושל ההורים שלך כשהיית קטן".
"מאיפה את יודעת שהם שלי ושל ההורים שלי?".
"הילד ממש דמה לך, ואני זוכרת איך אבא שלך ניראה. אתה זוכר? הוא האבא החורג שלי".
דניאל השתתק, והמשיך ללכת.
"מה עשית בכלל בחמש שנים האחרונות?".
קת'רין נשכה את שפתה התחתונה, והאטה את קצב הליכתה.
"פתחתי עסק".
"וואלה?".
"וואלה וואלה".
"איזה?".
היא הביטה בו במבט מוזר.
"'תה לא באמת רוצה לדעת".

מייקל ישב על מיטתו. דמעות יבשות היו בעיניו. הוא חיבק בעצב את אחת הבובות שלו.
'הם שכחו אותי', חשב בעצבנות. 'שכחו לגמרי'.
העצבות מילאה את ליבו.
הוא כול כך קיווה שיבואו.
עכשיו ידע- הם לא. הם נכשלו.

~1990~

"אינני מבין, מדוע אתה זקוק לצמחים ה... נחמדים, הללו?".
הם עמדו באמצע שדה החיטה, באזור חלק לחלוטין. כול החיטות באזור נערמו בערמה מימינם.
הם היו דומים להפליא: לשניהם הייתה אותה קומה גבוה, אותו שיער בלונדיני בהיר, כמעט לבן, ועיניים כחולות כצבע השמיים. ההבדל היחיד היה, שלצעיר מבין האחים, היה כתם לידה על זרועו: כתם שחור בצורת חץ, ושתי נקודות אדומות משני צדדיו.
הבכור הביט באחיו בהפתעה. "אינך זוכר?", שאל אותו.
"מצטער. איני זוכר".
"ג'ונתן! הלא סיפרתי לך על ההמצאה האחרונה שהנני מנסה לצור: תרופת הפלא! כפית אחת, ותוכל לשלוט ביסודות הטבע החזקים: מים, אש, אדמה, ורוח!".
"זאת אני זוכר", ענה ג'ונתן, "אך לשם מה הפרחים?".
"בפרחים הללו, יש מעין אבקה מיוחדת: באבקה הזו יש מעין תכונה הגורמת לך להגיע לשיא האנרגיה שלך. האבקה בפרחי ההניט היא ייחודית, לכן הנני נזקק לפרחי ההניט".
ג'ונתן הנהן, למרות שהוא בקושי הבין מילה במשפט הזה.
"אלברט, יצרת עשרים ושמונה תרופות אחרות: תרופות שנותנות לך חוש שישי, תרופה העוזרת לך למצוא את נקודות התורפה של הגוף. מדוע אתה מתעקש לצור דווקא את התרופה הזו?".
"תאר לעצמך", ענה אלברט בחיוך, "לו הינו מסוגלים לשלוט בכול ארבעת היסודות! האדם יהיה ללא כול ספק בראש שרשרת המזון! אנו נהיה חזקים יותר מכול יצור אחר שקיים!...", לרגע אחד השתתק. "מצאת את פרחי ההניט, נכון?".
ג'ונתן הנהן, והוציא מכיסו את הצמח המוזר. הגבעולים לא היו ארוכים במיוחד, אך קשים וזקופים. צבע הפרח היה לבן, ומעוטר בנקודות כתומות. ריחו היה מתוק, ממש כריח הדבש.
מבטו של אלברט ושלו התרכזו בפרחים.
"הם יפיפיים", לחש לפתע ג'ונתן.
"נכון?", הסכים איתו אלברט.
"לפרחים הללו ישנן תכונות מרפא רבות, אך חוץ מפרח מרפא, הוא קודם כל צמח נוי".
"אלברט", אמר לפתע ג'ונתן, "אוכל לקבל אחד מהם?".
מבטו של אלברט התקשח, "מה פתאום? אני זקוק לכול צמח שאוכל לקבל! איני יכול לוותר על אף עלה! כול גרגר אבקה חשוב!".
"פשוט חשבתי...", מלמל ג'ונתן.
"אל תחשוב. לעולם", חטף אלברט את הצמחים מידיו.
ג'ונתן הביט בו כאשר התרחק מן השדה. הוא חיכה כמה שניות, ואז הוציא מכיסו פרח הניט נוסף. הוא קירב אותו אל אפו, מריח את הריח הממכר.
"אההה...", מלמל בהנאה.
הצמח היה כמו מעין סם. הוא היה מוכרח להריח עוד ועוד ממנו.
הוא הידק בו את אחיזתו, ואז הניח אותו בצד, במקום לא גלוי לעיין.

~2016~

"אנחנו מתקרבים לפחות?", שאל אותה בעייפות.
"אמרתי לך אלף פעמים- כן!!!", צרחה לו בכעס.
"מה את רוצה? 'נחנו הולכים מלא זמן! זה קשה!".
"לא 'כפת לי כמה זה קשה, תסבול! אם אני יכולה, אז גם אתה".
"אוף!", פלט דניאל והתיישב בכעס על הרצפה.
קת'רין נעצרה לפתע, והביטה בו. "קום כבר!".
"לא רוצה!", קרא לעברה בכעס. "עושים הפסקה".
"מה הפסקה? אנחנו הולכים רק שלוש עשרה שעות!".
"לא רוצה להמשיך!"
"כן רוצה להמשיך!", קראה קת'רין.
"נו... רק עוד... חצי שעה? פלוס מינוס?".
"קת'רין...", אמר.
"טוב", נאנחה "חמש דקות הפסקה".
היא התיישבה לידו. מצחה היא מלא קמטי כעס. היא רצתה כול כך לחזור הביתה!
היא האדם היחיד שיש למייקל. הוא יתמוטט אם הם לא יבואו. חוץ מזה, הייתה לה תחושה מוזרה שאם לא תחזור בקרוב, זה יהיה מאוחר מדי.
הדבר היחיד שלא הבינה, זה למה יהיה מאוחר מדי.
דניאל, לעומתה, לא היה נלהב כול כך לחזור הביתה.
"תגידי קת'רין", שאל לפתע, "איפה אנחנו בכלל?".
"ממ?", הסתכלה עליו.
"איפה, אנחנו?".
"אה", התרוממה. "לא יודעת".
"מה לא יודעת?!".
"כמו שאמרתי פעם: אני יודעת שאני מדהימה, אבל אנ'לא יודעת הכול".
דניאל התרומם גם הוא. "אז את לא יודעת אם 'נחנו קרובים או רחוקים?!", קרא בכעס.
קת'רין פלטה צליל, שהיה ספק גיחוך ספק נחירה. "בטח שאני יודעת! אנחנו כמעט קרובים!".
"אה?", הופתע דניאל, "איך...".
"אתה לא רוצה לדעת", אמרה קת'רין, וחייכה חיוך שמח.
"אבל איך..."
קת'רין עמדה להשיב, אך לפתע צרחה: "אאאאךך! איה!".
היא הרימה את ידיה בנסיון נואש להגן על ראשה מפני הכאב.
"הי", שאל דניאל, "את בסדר? למה את לא עונה לי?".
ראשה צנח לאדמה, גופה נפל איתו.
"זה כואב!", מלמלה. "זה כולללללכךךך כואאאאאאאבבב!".
"הכול בסדר?", שאל דניאל, מתיישב לידה בבלבול.
הוא הוריד ממנה בעדינות את הווסט שלה, וקיפל אותו כמעין כרית.
"דניאלללל!", מיררה קת'רין.
"שששש", לחש לה, והניח את ה'כרית', מתחת לראשה.

הוא היה מרוכז בה, והיא הייתה מרוכזת בכאבה.
שניהם לא שמו לב לפרח הלבן, ששכב על האדמה במרחק מה מהם.
פרח לבן, עם נקודות כתומות. פרח הניט.

אולי אם לא היינו מרוכזים בי, אז זה לא היה קורה מעולם. אבל אני שמחה שבסוף זה כן קרה.