אוקיי, לפני שאני מגיעה לפרק עצמו, אני חייבת להגיד שאני ממש, ממש, ממש מצטערת שלקח לי כל כך הרבה זמן להעלות את הפרק. רשימת הדברים שלא הסתדרו היא כזאת:

• שפכתי קפה על המקלדת בפעם העשרים בערך, אבל הפעם היא באמת הפסיקה לפעול.
• אני ב'work experience' מבית הספר מאז תחילת השבוע הקודם, חוזרת הביתה בערב ולא היה לי זמן לקנות חדשה. או לכתוב.
• כתבתי את שלושת הפרקים הבאים על דף, וניסיתי להקליד אותם עם מקלדת וירטואלית, מה שמסתכם בכך שלוחצים על המסך עם העכבר.
• הקלדתי ככה חצי פרק וקלטתי שהוא מטומטם, אז זרקתי הכל.
• אמא שלי קנתה לי מקלדת חדשה. לא היה לי כוח לכתוב כי... כי... כי פשוט לא היה. לא הייתי אומרת שלא יכלתי למצוא חצי שעה בשביל זה, אבל הייתי כל כך עייפה. המורים שלי כניראה חשבו שלא יהיה לנו מה לעשות בשבועיים הבאים ונתנו המון שיעורי בית, ויש גם שתי עבודות לסיים והמון מבחנים ללמוד אליהם. תירוץ ישן, אבל אני מתעקשת.

זה כבר הזוי מדי בשביל להכנס לרשימה, ואני במצב רוח שבו בא לי להתעקש: פרסי ג'קסון זיין לי את המוח. זה לא מסוג הספרים שנכנסים לרשימת ה'אומייגאד כמה מושלם' שלי, אבל עדיין השפיע עלי מספיק כדי שלא אוכל לכתוב בסגנון שלי. טוב, על מי אני עובדת, אין לי סגנון כתיבה משלי. אני מושפעת ברמות אדירות מכל מה שאני קוראת, ובחלט רואים את זה. רק תראו את כותרת הפרק, היא קצת שונה מהקודמות והשתמשתי בה רק כי האלטרנטיבה היתה 'פוף'.

החפירה מתסיימת כאן. טוב, כמעט. לפני שאני באמת מגיעה לפרק עצמו, חשוב לי לומר תודה. הייתי אומרת את זה 33 פעמים, כי זאת כמות התגובות שקיבלתי בפוסט הקודם אם לא לכלול את התשובות שלי על כל אחת ואחת מהן (והרבה פחות אם לא לכלול את אלה שמודיעים לי על פרקים, אבל תנו לילדה המסכנה לחיות בבועה), ובמקום זה אני אגיד תודה ככה כי זה יותר דרמטי וחוסך כמה שורות של חפירת שכל. תודה רבה לכולכם, אתם אנשים נחמדים. אני אעלה עוד פרק בסופשבוע, כי ברצינות, אני ממש ממש מצטערת.

The Servant - Cells

פרק 8 - קורי מסיק מסקנות

"היי, אדוני," אמרה שיין למאפיונר המרושל-לכאורה. הוא קפץ במקומו באופן מצחיק למדי, מופתע כי לא שם לב שהיא עקבה אחריו. גם כן מאפיונר.

"את," הוא אמר. "הטיסה שלך תיכף יוצאת, כדאי לך ללכת."

הוא לא פחד ממנה כלל, ואפילו לא זלזל בה כפי שאנשים שגילו שהיא אמורה להיות רוצחת קרת דם עושים בדרך כלל. שיין ידעה למה: הוא היה אחד מאותם החיילים הרגליים להם איש לא טרח לומר מה בדיוק הם עושים ועם מי הם מסתבכים. אולי הוא המציא לעצמו הסבר הגיוני יותר, למשל שהיא קרובת משפחה של מישהו חשוב וצריך להוציא אותה מהדרך כדי שלא יחטפו אותה וידרשו כסף.

במעטפה שהוא נתן לה היה את כל מה שהיא היתה צריכה כדי לטוס חזרה לאנגליה. כרטיס, כסף ודרכון שרשום על שמה המזוייף 'אליס ספרינגס'. היא המציאה את השם – או העתיקה אותו מהעיר האוסטרלית הנמצאת במדבר – כשניסתה לחשוב על זהות בדויה מגוחכת מספיק כדי לעצבן את קורי. זה הצליח, אם כי הנער גם מצא את השם האמיתי שלה תוך כמה ימים, והשם היה מזוייף בצורה כה מובנה מאליו שכאב לה לראות אותו על מסמך כתוב. היא בהחלט לא התכוונה להשתמש בו כדי לטוס לאנשהו, בעיקר כי לא התכוונה לעזוב את ניו יורק בכל מקרה. האנשים האלה ניסו לומר לה מה לעשות, והיא לא אהבה את זה כלל וכלל.

"יש לי עוד לפחות חצי שעה מיותרת," היא אמרה בטון של ילדה קטנה ואומללה והמשיכה ללכת בעקבותו לתחנת האוטובוס הקרובה. "תגיד, אתה יודע על ה'סופרנה-איי-סי' או איך שלא קוראים לזה?"

היא זכתה לתשומת ליבו המלאה רק עכשיו. "מה? ילדה, מאיפה את יודעת על זה?!"

"אה..." היא אמרה עם קצה של פחד בקולה, כמו ילדה קטנה שחששה שהפושע המפחיד יהרוג אותה. "אבא עבד עם... עם כל זה."

"הו, אוקיי. ואיך זה קשור אלי?"

"טוב, למען האמת, זה לא, אבל... אבל אבא בסכנה, ואלה שמנסים להרוג אותו, הם..."

"...רוצים להרוג גם אותך, ולכן אבא שלך מנסה לשלוח אותך לאנגליה," הוא השלים, וכניראה חשב שהוא הו-כל-כך-חכם.

"כ-כן," היא הסכימה ופרצה בבכי. הוא הוביל אותה הרחק מהכביש הראשי. "אבל אני חייבת לעזור לו. אתה לא... שתית את ה'איי-סי', נכון?"

"לא, רק הפוצים מלמעלה מקבלים את החומר," הוא אמר, ובכך אימת את החשדות שלה. "ומה שאנחנו מוכרים זה זבל."

"אני יודעת!" היא צווחה בהיסטריה. "אני מתכוונת, אה, אני יודעת את זה בגלל אבא. אבל אני יכולה לתת לך את החומר האמיתי, אף אחד לא יתנגד אם אני אגיד שאני צריכה אותו. אז בבקשה תגיד להם שטסתי," היא סיכמה בקול חנוק.

הוא צעד מלפניה מבלי להביט בה. "הצעה מפתה... אבל אני מניח שאין לך את החומר פה?"

"לא," היא השיבה. "אבל אתה חייב להאמין לי!"

לשם שינוי, ממש לא התחשק לה לשחק את המשחק הזה, והיא היתה קרובה להרגיש הקלה כשהוא אמר "אין מצב."

האקדח של שיין היה מכוון אל ראשו עוד לפני שהוא הסתובב. היא סקרה את הרחוב במבטה. אף אחד לא יכל לראות אותם.

"אה, את שחקנית טובה," המאפיונר אמר.

"בהחלט," היא חייכה בתמימות. "ואתה אחד המעטים שלא צורח 'מה לא בסדר איתך, ילדה?!', אז אני אסלח לך על זה שדחית את העיסקה. אפילו אם היא לא היתה אמיתית."

"את סולחת לי? איזה כבוד."

הוא הניף את ידו בזווית החדה ביותר וכיוון אותה אל פרק כף ילדה בתנועה זריזה, ולא היה לה ספק שאם לא היתה צועדת אחורה בדיוק בזמן, האקדח החצי-אוטומטי היה נשמט על האספלט. היא לא עשתה את הטעות הזאת, והבינה בדיוק בזמן שכמעט נתנה לאויב הזדמנות לשלוף אקדח משלו. כמעט.

היא קפצה הצידה ובעטה ברגל של המאפיונר האלמוני, הישר מתחת לברך. הוא לא ציפה ממנה לעשות משהו מטומטם כמו לבעוט בו כשהיא מחזיקה נשק חם ביד, וההבעה המופתעת שהופיעה על פניו כשהוא קרס היתה פשוט מושלמת. שיין היתה רוצה לצלם אותו, אך לא עשתה זאת כי מן הסתם לא היה לה זמן. היא ירתה.

זאת לא היתה הפעם האחרונה, ובהחלט לא הראשונה, שהנערה הזאת הרגה מישהו. מצב הרוח שלה השתפר מייד.

מצד שני, מצב רוחו של קורי נהיה גרוע יותר ויותר עם כל תיקתוק של השעון הדיגיטלי בסלון. ממתי שעונים דיגיטליים בכלל טקטקו? אולי הוא פשוט התחיל להשתגע.

"למען האמת, זה לא ממש מפתיע שלסם יש השפעה רעה על המשתמש," הוא אמר, יותר לעצמו מאשר למאי, "אבל... את בטוחה לגבי המרכיבים? זה לא נראה לי הגיוני."

"אם יש כאן משהו לא הגיוני, אז זאת העובדה שכוחות על אפשריים מלחתכילה. אתה חכם, ציפיתי שתבין את זה."

"עדיין," הנער מלמל. "איך בדיוק אפשר להכין תמצית קסומה ממוחות של אנשים?"

"לא רק ממוחות," היפנית התעקשה. "אבל כן, בין השאר."

"מי תורם את המוח שלו? ילדים נזקקים מבנגלדש? אם כך, זה הגיוני שהם לא מיקמו את עצמם ביפן."

"אתה כל הזמן עונה על השאלות של עצמך. זה מעצבן."

"את מערבת אותי בעניינים של המשפחה חסרת התפקוד שלך. והו, את לא תאמיני עד כמה זה מעצבן."

"הנקודה נלקחה. יש עוד משהו שאתה רוצה לדעת?"

"כן. זה אפשרי להיות תחת ההשפעה של הסם בלי לשתות אותו?"

היא הביטה בו והבינה הכל, או לפחות את כל מה שהוא רצה שהיא תבין. מאי היתה היחידה שהכירה את הסיפור המלא של משפחתו, והיא ידעה שעד כמה שהמשפחה שלה היתה מוזרה, היא נראתה רגילה לגמרי ליד זאת של קורי. את הבעיות שלה אפשר היה למצוא בכל סרט אקשן שלישי, אבל הנער שלידה היה מקרה מיוחד למדי: אבא שקיבל עונש מוות, אם שלא עמדה לצאת מהכלא לפני שהוא הגיע לגיל עשרים, אח גדול שברח מהבית בגיל שש עשרה כדי להלחם למען הצדק ודוד אהוב שניסה במשך שנים ללמוד להיות קוסם לפני שוויתר והתנדב לעבוד בשביל הצלב האדום לא בדיוק היו דברים נפוצים, אפילו בשביל ילד של מאפיונרים. וזאת היתה רק ההתחלה.

"כן," היא ענתה לבסוף. "ככל שאתה נחשף לחומר יותר, כך הוא משפיע עליך בקלות רבה יותר. אבל אם כל מה שהיה לך עכשיו זה הגלולות, אז היית צריך להתעסק עם הדבר הזה המון כדי שהכמות שעברה דרך העור תשפיע."

שניהם חשבו בדיוק על אותו הדבר. בעצם, לא בדיוק. מאי חשבה שהדוד שלו בוודאי היה האדם המסתורי שהמציא את הסם אחרי הכל ותהתה למה הוא נעלם ברגע שסיים את המחקר, בעוד קורי שאל את עצמו בזעזוע מה לדוד האהוב עליו ולמוחות.

"מה שלא תגידי. אז איזה יכולות הדבר הזה יכול לתת?" הוא שאל כדי להסיח את עצמו מהמחשבה הלא נעימה.

"זה תלוי באדם. באופי שלו, ביכולות שכבר יש לו, דברים כאלה. זה לפחות מה שהיה כתוב ברשימות המחקר שמצאתי. אני מניחה שיש עקביות מסויימת, אבל לא מצאתי אותה."

"הרשימות על נייר?"

"מה?"

"הרשימות במעבדה הזאת, הן על נייר?"

"אהה, כן, אני אפילו לא אשאל איך ידעת."

"ואני עדיין אענה. פרצתי לכל אחד ואחד מהמחשבים שלכם ולא מצאתי את המידע. אבל עכשיו אני בטוח. את הולכת?"

"כן, בהחלט הגיע הזמן," הנערה אמרה וקמה מספת העור היוקרתית. הוא הביט בה במבט מלא ציפיה, אך לא טרח לקום. "אתה לא מתכוון ללוות אותי לדלת?"

"למה? היכולת שלך היא מן הסתם טלפורטציה, ואני לא חושב שמשהו מכתיב שאת יכולה להעלם ולהופיע רק בחדרי מדרגות."

"איך אתה... עזוב, אני לא רוצה לדעת," היא אמרה ונעלמה מחדר המגורים של קורי. אי שם בתת המודע שלו, גירסה דמיונית של שיין שאלה בעליזות למה לא היה צליל 'פוף' כשהנערה התעתקה, ואיפה לעזזל השרביט שלה. ולמה השעון הדיגיטלי מתקתק.

אוקיי, אז אם שוב עשיתי שגיאות מוזרות, בבקשה תגידו לי. עברתי על זה כרגע, פעמיים, אבל בעיניים חצי עצומות.