היי,
אני יודעת שהייתי אמורה לכתוב את החלק האחרון בהחלט לסיפור לפני חצי שנה אבל אני מאמינה שהיה שווה לחכות...
אז בפעם האחרונה לסיפור זה,
תהנו!
כמו שסלבדור התאהב בקאת'רין כך הוא גם הפסיק. במשך חצי שנה הוא לגמרי שכח מקאת'רין, השחקנית המשוגעת שלקחתי מתאטרון נידח בסן מרינו.
אחרי שסלבדור וסילביה השתחררו מהתקיפה האמיתית של קאת'רין התגלה שהתקיפה נערכה מתוך אהבה אמיתית שלה לסלבדור, אהבה שמאוד בילבלה אותו ואותי בתור מי שרגילה לקבל את כל מה שאני רוצה, כולל מי שאני רוצה. אז בואו נחזור לסיפור, כמה ימים אחרי השחרור מבית החולים.
"אני יוצא קצת, קנדי." אמר סלבדור כשעמד ליד הדלת בבית המשותף שלנו.
"לאן?" שאלתי בספק רב כי ידעתי שעל סילביה הוא לא יתגבר כמו שהוא התגבר על קאת'י.
"אהמ.."
"לא סלבדור, אין מצב! אתה לא תשאיר אותי לבד בבית בשביל לבגוד בי עם תלמידה שלך!"
"לשעבר..."
"לא אכפת לי! אני צריכה את העזרה שלך פה! בזמן שגרתי בשורט איילנד לא טרחת לטפל ברגל השבורה של ג'ק, וז'נט לא יוצאת מהחדר שלה כבר שבוע! עזוב את האהבה שביננו, זה בשביל הילדים.. והילדים צריכים אבא!"
"קנדי... כל מה שצריך לעשות זה לדבר איתה." הוא אמר לי ברוגע ושלווה שלא ראיתי כבר הרבה זמן.
"אז לך תעשה את זה."
והוא באמת הלך לחדר של ז'נט.
"ז'נטי, תפתחי לי את הדלת." הוא לחש בשקט, "אנחנו צריכים לדבר."
היא חיכתה כמה שניות, פתחה את הדלת והציצה בחשד. "טוב, אני רואה שאמא לא איתך אז תיכנס."
"מה העניין? מה קרה לך ילדה?" הוא שאל בדאגה.
"נו באמת. מאז שאמא חזרה הביתה..."
"את מרגישה שזה לא היה צריך לקרות?"
"אתה מרגיש שזה לא היה צריך לקרות."
"מה? מה זאת אומרת?"
"אבא, זה נורא פשוט. אתה נועדת..."
"כן?"
"לסילביה."
אוי, כמה שהילדה הזו צדקה.
באותו זמן אני יצאתי לבית של סילביה. היא כבר היתה בת 18 וגרה במרחק כמה רחובות מאיתנו, לבדה.
דפקתי על הדלת והיא נפתחה כעבור כמה שניות.
"שלום," היא אמרה בפנים עצובות.
"שלום סילביה, אני קנדי."
"את אשתו של סלבדור?"
"אנחנו גרושים כבר מזמן. בכל מקרה, אני צריכה לדבר איתך."
"בואי שבי." אמרה והתיישבה על הרצפה.
"תשמעי סילביה, קראתי את כל המכתבים ששלחת לסלבדור. אין בזה טעם."
"מה זאת אומרת?"
"אני וסלבדור גרים ביחד כרגע. אני מציעה לך לוותר עליו כי כבר אין לך סיכוי. הוא הציע לי נישואין אתמול." שיקרתי.
"איזה יופי, מזל טוב. אני כבר הבנתי שאין לזה עתיד אם הוא אוהב אותך."
"רגע רגע, חכי רגע ילדה!"
"מה?"
"את רוצה לבוא לחתונה?"
"לא."
אמרתי שלום חטוף ורצתי החוצה.
"סלבדור, בוא רגע." אמרתי ברגע שדרכתי על מפתן הדלת של ביתי.
"כן?"
"סלבדור, רוץ אליה עכשיו."
"למי?" הוא שאל בסקרנות
"לסילביה מה למי? היא אומרת שהיא ויתרה עליך אבל היא צריכה אותך. לך אליה..."
הוא רץ החוצה ונישק את סילביה כי הסתבר שהיא הייתה בחוץ כל הזמן הזה. ז'נט יצאה מחדרה וחיבקה אותי.
סוף דבר
אני כותבת לכם את כל הסיפור הארוך הזה מהכלא.
אני לא יודעת מה קרה לי ואיך השתנתי כל כך מהר, אבל לא השתנתי בכלל. אני מתכוונת לזה ששחררתי את סלבדור ממני. בערך. זאת אומרת... כעבור כמה חודשים אחרי שסלבדור וסילביה גרו ביחד, הוא הציע לה נישואין, הפעם באמת והזמינו אותי לחתונה. כמה שעות לפני האירוע תקפתי את שניהם והם אושפזו בבית החולים שבסן מרינו, כך שאפילו קאת'רין באה לבקר אותם ולתת להם את ברכת הדרך. השוטרים לקחו אותי למעצר שבסופו נשלחתי לכלא ל3 שנים. מתוך הכלא התקשרתי לכומר והזמנתי אותו לחתן את הזוג בבית החולים, והיום הם נשואים ואף הולידו אחות קטנה לג'ק ולז'נט.
אוהבת,
קנדי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
