"קראי לי ישמעאל," אמר המוכר מדוכן המעילים בשוק של נינווה, העיר הגדולה. "בסדר, ישמעאל. יש לי שאלה אליך. למה…" התחלתי לשאול והוא עצר אותי.
"כן. 'ישמעאל, למה אתה מוכר מעילים בקיץ?'" ואני התפלאתי, "איך ידעת?"
"כי זה מה שכולם שואלים," הוא ענה בביטחון ובביטול לדברי. "אז מה אתה עונה?" שאלתי, והוא ענה "אני לא עונה. ממילא המעילים האלה לא למכירה."
בצדק כולם שאלו. זה היה יום חמסין בנינווה העיר המדברית וישמעאל הניח על דוכנו מעילים פרוותיים כבדים, שניכר בהם השימוש לאורך שנים. אלה היו מעילי ילדים.
האיש עניין אותי. יש מאחוריו סיפור, הרגשתי זאת. המשכתי להגיע לדוכן של ישמעאל עד שיום אחד לא ראיתיו יותר. הכל בדוכן נעלם מלבד מעיל ירוק כהה אחד, מרוט וכבד מאוד, ושלט מאובק עם הכיתוב "הצטיידו נא לכבוד הצינה".
הרמתי את המעיל הקטנטן ונפל ממנו פתק. "דרך השביל הקטן נתחמם." היה כתוב. חזרתי לאוהל שלי ובדרך אליו ראיתי דרך יפיפייה אותה עטפה השקיעה של סוף מאי. מצאתי שם מעיל כחול קרוע ובו פתק נוסף. את כל הפתקים מצאתי, היו עוד 14 כאלו. בכל אחד היה משהו חדש עבורי, עולם קטן שנפתח, אך הפתק שהכי זכור לי הוא הפתק האחרון. הוא היה מוחבא בתוך מעיל אדום. לאחריו לא הגיעו עוד פתקים.
אחרי 13 פתקים הגעתי למבוי סתום, מדבר אגת שנמצא כ15 ק"מ דרומה מנינווה. היה שם שקט מוחלט, שמיים כחולים בהירים, ריקים מעננים וחול צהבהב בגרגירים זעירים, אך שום מעיל, ובצדק כי היה שם חום אימים, 47 מעלות.
לאחר שעות של שהות במקום וחיפוש אחר פתק נהייתי צמאה מאוד. התחלתי להתייבש ולא זכרתי את הדרך חזרה. התחלתי לחפור בחול, בכוחות רבים ככל האפשר בתקווה למצוא מעט מי תהום להרוות את גרוני. מצאתי, את ישמעאל, קבור בחול עם מעיל אדום ועליו מונח פתק. "אפשר להפסיק לחפש אותי. אני כבר למעלה." רצתי מהר ככל האפשר מהמקום. למזלי ראיתי דרך, כביש אספלט שחור, ממנו כבר המשכתי הלאה.
למחרת חזרתי לדירתי הקטנה בתל אביב, שם חיכתה לי הספה הדו-מושבית המאובקת, הטלוויזיה בעלת המסך הזעיר והתמונה של להקת "Stroke 9" על הקיר. לא ציפיתי לגלות אותו ב… המשך יבוא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
