"תודה לאל שאני אתאיסט"

אז לא מזמן נאמר לי שאני צריכה להתפלל יותר.

הנה סיפור הרקע:

החיים בדירה החדשה עם החבר, בער החדשה, עם שכר הדירה החדש, השאיר אותי בלי הרבה כסף.

בכללי, החיים שלי לא נראים בוהקים מדי בזמן האחרון.

במילים אחרות - זה מרגיש כאילו הכל מתמוטט.

אין לי כסף. הבריאות שלי הדרדרה - פצעים כמעט בכל חלקי הגוף, המון שריטות גדולות ומאיימות שצצו משום מקום, ובעיקר כאבי חזה עקב כל הסיגריות שאני מעשנת. ואני רחוקה מכל החברים\בני המשפחה.

אז דיברתי עם אחת החברות שלי, חפרתי לה על הבעיות שלי, ובנסיון לעזור לי, היא אמרה- "אני חושבת שאת צריכה להתפלל."

התגובה הראשונית שלי הייתה שתיקה. (בראש שלי צחקתי כמו מטורפת.) אחר כך שאלתי אותה- "מה תעזור לי תפילה?"

והחברה אמרה - "אלוהים יעזור לך ויוציא אותך מהבוץ."

אוקיי, אני ממש מצטערת. אבל אם יש אלוהים, אני כנראה האחרונה שהוא ירצה לעזור לה.

מה שמצחיק בכל העסק, זה שהיא חשבה שזה מה שאני רוצה לשמוע. בגלל שאני אתאיסטית ש-"איבדה את דרכה", אני צריכה לפנות לכוח עליון שיעזור לי ויראה לי את הדרך אל האושר.

מה שהיא לא הבינה זה, שאם אני אומרת שאני לא מאמינה באלוהים - זה בגלל שאני לא מאמינה שהוא קיים. מכאן נגזר, שלא משנה כמה אני אתפלל, אתחנן, אצרח ואייבב, שום יישות אלוהית לא תבוא ותגיד- "טוב, אולי היא תשתוק אם נקשיב למה שהיא רוצה ונגשים את כל בקשותיה."

לא. היא חשבה שאם אני לא מאמינה באלוהים, זה אומר שאני לא חושבת שהוא מעוניין לעזור לי.

טוב, זה היה משעשע, אני יכולה לזקוף את זה לזכותה.

ניסיתי לכבד אותה ולא להגיד לה שהשיחה הייתה בזבוז זמן משווא, בגלל שבסופו של דבר היא ניסתה רק לעזור.

מה שבאמת הצחיק אותי, היה כשניסיתי לדמיין אותי מתפללת.

זה הגיוני בדיוק כמו שאני אפתח את התפילה במשפט - "הו, חדר ריק מאנשים שגורם לי לדבר לעצמי ולהישמע משוגעת, הקשיב לקריאתי!"