music makes you lose control

אני מונעת על ידי הפחד

נזרקת קרוב

נמשכת רחוק

אני מפחדת מהביחד

חולמת על חוף

מגיעה לאינסוף

ואולי גם אני

אתגבר על פחדיי

אניח דאגות בצד

ארגיע פצעיי

אנשום לרווחה

רגע של מנוחה

לתת מרגוע למכאוביי

אני מרגישה טוב בחושך

נזרקת לשחור

נמשכת לאור

אני מאמינה בחיים של אושר

חולמת על חוף

אולי באינסוף

ואולי גם הוא

ילקק את פצעיי

אמשוך באפי

יאמר לי שדי

אנשום במהירות

אחלים בטעות

והוא ישים יד על כתפיי

אני לא פחדנית. הייתי מחשיבה עצמי אפילו לאמיצה במובנים מסוימים, במובנים שחשובים לי. הפחד הוא לא גורם מפריע בחיי, הוא גורם משחרר, אולי אפילו מאתגר. האומץ הגדול ביותר הוא לקבל את פחדייך, להאמין שאפשר להתגבר עליהם. האומץ הגדול ביותר הוא לוותר על פחדייך תמורת חדשים.

אני מפחדת מהחושך. לא מהחושך, מחוסר הידיעה שיש בו. להיות לבד בחושך לא יפריע לי, עד הרגע שבו אני קולטת, שיכול להיות איתי מישהו באותו חדר. שמשהו יכול לגרום לי ליפול. שמשהו או מישהו יכולים לגעת בי בלי שבחרתי לגעת בהם.

אני מפחדת מלהשאר לבד. לא מהלבד, מהאל-חזור שיש בו. מכך שכאשר אקלע לצרה, לא יהיה מישהו שיתמוך בי, מישהו שיעזור לי, שירים אותי מקצה הצוק, כאשר רגליי מטלטלות באוויר, אל פניי האדמה, ויגרום לי להרגיש יציבה שוב. אני מפחדת מהרגע שבו אגיע לנקודה, שהאדם היחידי שאני יכולה לסמוך עליו, הוא אני.

אני מפחדת מבובות ידיים לא מתופעלות. אבל זה סתם כי אני מוזרה, וזה נראה לי כמו משהו לא הגיוני. הבובות תמיד צריכות נפש חיה בהן, כי הן נראות כמו משהו חי. אם הבובה שוכבת חסרת מעש, מן הראוי שהיא תתחיל לתפקד בעצמה, דבר לא הגיוני לכשעצמו, אבל יותר לא הגיוני שמשהו חי יהיה מת בלי סיבה נראית לעין. בובות לא מתופעלות הן כמו אנשים המתים וקמים לתחיה על בסיס יומי. זה מפגש יומיומי עם השטן. זה אבסורד.

אני מפחדת מחשיפה עצמית מוגברת. לא מהחשיפה וההכרה, אלא מהאפשרות שידעו עליי דברים שיעשו רושם רע. אני פרפקציוניסטית, ולכן אני חייבת שהכל יהיה מושלם, או הכי קרוב לכך. אני צריכה להסתיר כל שמץ של טירוף בעצמי, אני צריכה להיות תמיד יפה, חכמה, פופולרית, מצליחה. אני צריכה להוות דוגמא. כי תמיד יהיה מי שיושפע מהדברים שאני עושה, ואני תמיד לא ארצה להיות האחראית על בעיותיו.

אני מפחדת מיותר מדי תשומת לב. לא מתשומת הלב עצמה, אלא מתשומת הלב שתוקדש לדברים הלא נכונים.

יש לי כל כך הרבה פחדים, לא התחלתי אפילו לתאר חצי מהם פה. אבל אני מודעת להם, ואני מנסה לטפל בהם. אני מתחילה לשתף. כבר לא הכל על הכתפיים שלי. ברגע שאני משתפת, העול נופל על שני זוגות כתפיים, פתאום פחות כבד לי. אף פעם לא היה לי מושג, שיש אפשרות של שיתוף. האפשרות הזאת מדהימה אותי כל פעם מחדש. אני מתחילה להשתמש בפונקציה הזאת, ואני מרוצה מכל רגע.

הבטן פחות כואבת לי מכל החרא שאספתי בתוכה במשך כל כך הרבה זמן. פשוט כי שחררתי קצת, סיפרתי כמה דברים לכמה אנשים.

יש לי עוד דרך ארוכה מפה עד אמונה שלמה במישהו, או אפילו עד לסמוך על מישהו, אבל אני כבר עשיתי את הצעד הראשון שלי.

כי אני מתגברת על הפחד. צעד צעד.

עד כאן, Music