היום הראשון באפריל, שזה קצת מצחיק שפתחתי את הבלוג ביום הזה... לפחות יהיה לי קל לזכור.
זה לא הבלוג הראשון שיש לי, גם לא השני או השלישי, אבל בגלל הסטיגמה שיוצאת לבלוגרים בישראבלוג, זה מרגיש מאוד לא נעים לכתוב בבלוג... עד שמגיעה העת שאתה לא יכול יותר, אתה צריך פסיכולוג, ואז אתה חושב "למה לערב מישהו מסוים אם אפשר לערב את כל הבלוגרים בישראל?" ואתה פותח בלוג.
כבר הרבה זמן שלא הייתי בישראבלוג, בערך שנה. הבלוגים היחידים שאני קוראת זה הבלוגסטר של ויקטוריה המלכה (שכשהיא חזרה מבית החולים הייתי בשוק לגמרי. איך בנאדם שהיה במצב כל כך רע יכול להראות כל כך טוב?), והבלוג של סניה, שיש לו אחלה תובנות על החיים, במיוחד כי הן כל כך שונות משלי.
פתחתי את הבלוג מסיבה נוספת, הנושא החם, שאני מרגישה כל כך קשורה אליו לאחרונה. כן, קצת מוזר לשמוע את זה מבת, ועוד מאחת שרק עוד 5 ימים יש לה יומולדת 16 (sweet sixteen baby~!), אבל בשביל זה קוראים בבלוגים - בשביל לשמוע על חוויות מוזרות של אנשים אחרים, שלגמרי היית רוצה שיקרו לך (או לא רוצה, וזה סתם מצחיק לשמוע שזה קרה למישהו אחר).
לפני 4 חודשים היה לי את החבר הראשון שלי. הכרנו בערך חודש לפני כן, בהתחלה לא דיברנו הרבה, אבל כשהתחלנו לדבר, איכשהו נוצרה כימיה מוזרה, שאפילו לא היה ברור אם היא באמת נוצרה או שדמיינו אותה, כי ממש רצינו שהיא תהיה, ויצא מצב - היה לי חבר ראשון בגיל 15 וחצי.
דברים התגלגלו, היו לנו חודשיים, והנה - אני לא בתולה. לא אהבתי אותו, הוא לא אהב אותי, אבל נהננו ביחד, זה מה שהיה חשוב. אחרי הפעם הראשונה אפילו זה כבר לא היה. נמאס לנו אחד מהשני. ניצלנו אחד את השני עד המקסימום ונפרדנו.
ביום שבו נפרדנו, עשינו סקס בפעם החמישית. כן, ספרתי. לא באמת רציתי, זה היה כבר בקטע של "אין לנו משהו אחר לעשות", שהיה הסיבה העיקרית לזה שנפרדנו. נפצעתי.
אחרי שבוע התחיל לשרוף לי. כאילו, ממש. לשרוף בקטע של אי אפשר ללכת לשירותים בשקט, או לישון, או לשבת. לא אמרתי כלום, חשבתי שזה יעבור תוך כמה זמן. גם התביישתי. אף פעם לא הייתי אצל גניקולוג, איך מבקשים עכשיו מאמא ללכת? "היי, אמא, תקשיבי, שורף לי ב... טוב, עזבי."
עברו עוד שבועיים, בהם לא טיפלתי בזה. הכאב כבר עלה יותר למעלה, הייתי בטוחה שסתם תפוס לי הגב, ברמה שכואב לי עכשיו גם לעלות במדרגות (דבר שהוא מאוד בעייתי כשהמיטה נמצאת בקומה השלישית של הבית), כאב לי לעמוד.
יום אחד אני מתעוררת בבוקר, אני לא מסוגלת לקום. אני לא מסוגלת לזוז. אני בקושי מסוגלת לדבר. התקשרתי, מהחדר שלי, לאמא שלי, שתי קומות למטה, כי לא הייתי מסוגלת להגיע אליה.
"למה את מתקשרת בשעה כזאת? יצאת בלי אוכל או משהו?"
"אמא, אני לא יכולה לזוז. את יכולה לבוא לחדר שלי?"
היה לי חום גבוה. אמא שלי עזרה לי לקום. הלכנו לרופא, הוא אמר שיש לי דלקת כליות. קיבלתי אנטיביוטיקה, במשך שבוע לא יכלתי לצאת מהבית. אחרי שבוע חשבנו שהכל נגמר, אבל לא.
הרגשתי טוב יותר, הלכתי לבית הספר. תוך שבוע שוב כאבים, שוב לא יכולה לקום. קראנו לרופא שיבוא אלינו הביתה, כי לא הצלחתי אפילו לקום מהמיטה עם עזרה. הסיטואציה הייתה מאוד מצחיקה, בגלל שהרופא היה כמעט חירש, ולי כאב הראש, והשיחה נשמעה בערך ככה:
הרופא: "מה יש לה?"
אמא: "כאבים במותניים, והיא כבר אחרי דלקת כליות, אז חשבנו שזה חזר..."
הרופא *צועק*: "מה אמרת?"
אמא *צועקת*: "כאבים במותניים!"
אני: "כואב לי הראש"
הרופא *צועק*: "מה היא אמרה?"
אמא *צועקת*: "כואב לה הראש!"
הרופא *צועק*: "לא אמרתם במותניים? אי אפשר ככה, גברת!"
אני: "באמת אי אפשר ככה..."
הרופא *צועק*: "מה היא אמרה???"
הגענו למיון. קפאתי מקור, כאבה לי כל תנועה. חיכינו שעתיים עד שעזרו לנו, השעה הייתה חצות, ואז הגיע אח נחמד שלקח את הטפסים שלנו ושלח אותנו למיון הגדול - שבו קיבלתי מיטה עם מזרון בעובי של 5 סנטימטר, באמצע מסדרון, ליד עוד 3 מיטות נוספות, עליהן 3 חולים נוספים. אמא הביאה לי שמיכה, שהסריחה מרוב חיטוי. בנוסף, חוררו אותי, כדי לשים את הברז, שאליו מחברים אינפוזיה. למי שלא יודע, כדי לשים אינפוזיה, לא דוקרים כל פעם מחדש, אלא דוקרים פעם אחת, ומשאירים מכשיר מפלסטיק, אותו אפשר לסתום מבחוץ, ובעצם הוריד כל הזמן פתוח. אם רוצים לחבר אינפוזיה, פשוט מחברים אותה למכשיר, וזה מזרים את זה ישירות לוריד. הבעיה עם הורידים שלי, היא שהם נורא דקים, וכמובן שאני נורא סובלת מבדיקות דם, אז תחשבו כמה סבלתי מהאינפוזיה. בכיתי כמו ילדה קטנה. לא מהכאבים הנוראיים שסבלתי, אלא מהמחט. אוח! המחט האיומה!
חיכינו וחיכינו, כל הזמן האחיות מבטיחות שעוד מעט נדע מה איתי. אחרי 5 שעות בערך, הודיעו לנו שיקחו אותנו לאישפוז ברגע שיתפנה מקום במחלקה. אורולוגית. זה אפילו נשמע כמו שם של מחלקה לזקנים. עדיין לא יודעים בדיוק מה יש לי, ולמה האנטיביוטיקה הקודמת לא עזרה, אבל יבדקו את זה שם. זה היה ביום חמישי שלפני פורים.
(שכחתי לציין, שבדיוק באותו זמן היו אצלי בבית שתי גרמניות אורחות, וכל הזמן נורא דאגתי מה יהיה איתן, כי אני אל יכולה לטפל בהן, אבל זה סיפור לפעם אחרת).
בבוקר למחרת, ב11 בבוקר, אחרי שעתיים של שינה ברעש הנוראי של בית החולים, על מיטת החולים שלי, הודיעו שהתפנה מקום. בא מישהו עם כיסא גלגלים, הובילו אותי לאישפוז. הגעתי לחדר ריק עם 5 מיטות, בחרתי לי מיטה ליד החלון. חיברו אותי לאינפוזיה. שוב.
הייתי שם 4 ימים, במהלכם היו צריכים לחורר אותי פעמיים, בגלל שהורידים שלי קיבלו דלקת, מההזרמה הגדולה של האנטיביוטיקה. ממתי לוריד יכולה להיות דלקת? כל יום לומדים משהו חדש.
את פורים לא חגגתי, כי אי אפשר להתחפש באורולוגית - זה לא נוח לזקנים עם הקטטר. (וואו, זאת הייתה אמירה ממש דוחה 
)
באו לבקר אותי, האכילו אותי טוב טוב, הפציצו באנטיביוטיקה. גם כשחזרתי הביתה, אחרי 4 ימים, הייתי צריכה להשאר שבוע בבית, על עוד סוג של אנטיביוטיקה. עכשיו אני על עוד סוג, ובנוסף, בגלל שלא לקחתי פרוביוטיקה (האנטיביוטיקה הורגת גם חיידקים רעים וגם חיידקים טובים, וצריך לקחת פרוביוטיקה, כדי להציל את החיידקים הטובים), יש לי עכשיו בעיות נוספות, שלא נדסקס עליהן ברגעים אלו (:
לבית הספר בקושי הגעתי בחודשיים האחרונים. גם כשהייתי מגיעה, הייתי מגיעה לשעות מסוימות וחוזרת הביתה. לא חשבתי שאני אגיע למצב שאני מתגעגעת אליו עד כדי כך.
וכל הסיפור הזה, שעדיין לא נגמר, קרה, בגלל שעשיתי סקס לא מרצון. לא הכריחו אותי, פשוט לא רציתי. לכל אחת אני בטוחה שזה קרה. (ואם לא - good for you, girl! 
)
אף פעם אל תעשו את זה אם אתן לא לגמרי בטוחות שאתן רוצות. אני למדתי את הלקח שלי בדרך הקשה, ויכול להיות שאני אסחוב את זה כל החיים איתי (כי דלקות בכליות זה לא משהו שקל לפתור), ושלא נדבר על האפשרות שתכנסו להריון.
אז עכשיו אין לי אהבה ואין לי סקס, אבל הרגשתי שהנושא שלי מספיק קשור לנושא החם בשביל לשתף (:
ולכל אלה שיגידו בתגובות "את רק בת 16! מה סקס עכשיו?! לא היית עושה סקס, לא היה קורה לך כל זה!" - זאת החלטה שלי, ואני דווקא שמחה שעשיתי אותה, עם כל מה שהיה כלול בה. אני נהנתי 
עד כאן, music.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
~music
