נודדת לבדי

זה טמא. זה אסור. זה מגעיל. זה מפחיד. זה דוחה. זה "מנהגי גויים".

ה"זה" הזה הוא חיות. כלבים, חתולים, היפופוטמים. כל אלו אסורים בגידול או אפילו בליטוף, בחברה החרדית.

הרתיעה האינסטינקטיבית של כל אדם חרדי מבעלי החיים היא בקנה מידה מטורף. לא פלא שכשהייתי מגיע לסביבה חילונית ואיזשהו לברדור מסוקס היה מזיל ריר לכיווני, נמלאתי פחד, צמצמתי את עצמי בכסא והתחלתי לתור אחר דרכי מילוט למקרה של התקפת אמת תוך כדי שבעל החיה ממלמל לעברי את משפט המחץ: "הוא לא יעשה לך כלום…".

אני אוהב חיות. באמת.

אני משתדל לעזור לארגונים השומרים על זכויותיהם של בעלי החיים, אוכל סטייקים, משתתף בהפגנות אבל כשהם חיים לידי, אני עדיין מפחד.

יש אמנם בעלי חיים שהתרגלתי לנוכחותם ולמדתי לאהוב אותם (החתול והחתולה של משפחתי המאמצת), מידי פעם אני אף מסוגל להתקרב לכלבים של חברים אבל בגדול – אני פוחד פחד מוות.

אתמול ניסה החתול האפרפר להיות ידידותי וכשהתקרב אלי (בעוד זילפה טוחנת את מוחי ועושה את עבודתה על הצד הטוב ביותר), לא פלא שהצרחה שנפלטה מפי איימה להזעיק את כוחות הביטחון על מנת להציל נערה מוכה שכמותי.

האפרפר (ששמו הוא כשם מנה בפיתה פופולרית בגבול גבעתיים-ר"ג) נמלט בהיסטריה, טיפס על החלון וכעבור מספר דקות, הצרחה הדהדה שנית.

גם אחרי הפעם השניה לא הבין המשופם כי יש לו עסק עם פסיכופט הנמלט מחתולים ושוב, הבליח המיילל וניסה לטפס עלי. פעם שלישית – גלידה (אם הוא היה מחפש מספיק ברחוב יכול היה למצוא גם גלידה).

זילפה החלה להירגע יחד עם הכתוביות שטיפסו על המסך ואני התחלתי לצעוד לעבר מיטתי כשבאמצע הדרך, התחיל לנבוח לכיווני כלב אימתני. בצעד אסטרטגי אמיץ עצרתי, הסתובבתי על המקום ונעצתי בו עיניים פעורות. הכלבלב קפא על מקומו כשמכיוון החנייה שמאחוריו בקע לו קול מסתורי: "הוא לא יעשה לך כלום…".