נודדת לבדי
נוודות היא דרך חיים. טובה? רעה? קשה לי לשפוט את עצמי אבל כנראה שהחיים הובילו אותי לנוודות ולמלחמה נצחית... |
| 10/2003
מי ייכתב ומי ייחתם בספר הזכרונות?
קול כוסות היין המשיקות זו אל זו ערב לאוזניי ממש כפי שערב לי קולו של החזן בבית הכנסת, קול שהושמע לי באותם רגעים בטלפון ע"י מסתנן חילוני בתחפושת...אנו מתירים להתפלל עם העבריינים (אגב – אתם מתירים לעבריינים להתפלל אתכם או שאתם מתירים לעצמכם להתפלל עם העבריינים?)
קצת נרגעתי מהיסטרית היומכיפור (יש סרטים? יש מה לעשן? באיזה שעה כדאי לנסוע כדי שלא יסקלו אותנו?), התרווחתי בכסא, נעצתי את המזלג בנתח הסינטה המדמם שהונח בצלחתי ונזכרתי …
כבר בילדות התחלנו להתחרות האחד בשני, מי צם למשך זמן רב יותר. אחרי שבגיל 6 כפו עלי לאכול, נמניתי וגמרתי לצום ביום הכיפורים שאחריו את הצום כולו. בבוקר עוד וויתרו לי אך עוד לפני המוסף, שלח אותי אבי הביתה, על מנת שאשבור את הצום. אני –עקשן כפרד מלידה- נמלטתי על נפשי, הסתתרתי מאחורי בית הכנסת וחזרתי כעבור שעה כשאני מצהיר על בליסתי. השקר התגלה בהפסקה הקצרה שבין מוסף לתפילת המנחה. בשיחת בירור שערכו הוריי, התגלה כי אני עדיין בצום אך לפני שהושיבו אותי לגרוס איזשהו סנדוויץ', ברחתי בחזרה לבית הכנסת כדי להוכיח לחבריי לכיתה שאני ילד גדול. המשכתי להימלט, להתחמק ולהסתתר עד סופו של הצום. לא עזרו כל האיומים, הצעקות, ההפחדות ואפילו הרב שהוזמן במיוחד כדי לשכנע אותי לאכול לא הצליח במשימתו. ילד גדול אני, כבר אמרתי?
עשר שנים מאוחר יותר כבר עמדתי על דעתי. בעת שכולם ערכו את חשבון הנפש שלהם מול אל דמיוני, אני תכננתי את הימלטותי מחיק הדת אל עולם אחר, עולם בו אני קובע את הכללים. את התפילות העברתי בפינת האולם הגדול שבישיבה. על ברכיי שהסתתרו מאחורי מפת השולחן הארוכה, התחלפו להם בזה אחר זה ספרים שונים. מחזור התפילה היה פתוח לפניי אך הדפים נהפכו דווקא בספר על תולדותיו של היינה. ב'לוקר' שלי הוטמנו מבעוד מועד בקבוקי שתייה ושקיות במבה/בייגלה ושות', ובין לבין, הייתי חומק לאותו חדר תאים, חומק אל מאחורי המעילים הרבים שתלויים היו במקום וצם לתיאבון. הרבה מן ה"דווקאיות" היה באותם מעשים אסורים. תחושה של שכרון חושים הנגרם מהחופש היחסי שנטלתי לעצמי בתוך כל אותם נרעשים ונפחדים שמיררו בבכי: "מי יחיה ומי ימות…מי בדבר ומי במגיפה…מי באש ומי במים…"
קול כוסות היין המשיקות זו אל זו ערב לאוזניי ממש כפי שערב לי קולו של החזן בבית הכנסת, קול שהושמע לי באותם רגעים בטלפון ע"י מסתנן חילוני בתחפושת...אנו מתירים להתפלל עם העבריינים.
הסינטה פינתה את מקומה לטובת גבינות צרפתיות. גם היין פינה את מקומו ליין מסוג אחר. המסובים סביב השולחן שכחו מקיומו של יום הכיפורים, עבורם היה זה עוד ערב משפחתי רגיל. עבורי זה היה ערב של זיכרונות ישנים מעולם אחר.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
