אני לא מוותיקי היישוב וגם לא בן למשפחה מזקני ת"א היודע לספר את תשבחותיו של הכרך הקטן והרומנטי.
אני לא פרופסור נכבד וגם לא איש מלח הארץ, בעל ידע כללי המסוגל לתאר את מהלך גידולו של מלפפון ארצישראלי מצוי.
אני לא יפה במיוחד אך לא ברנש המסובב את ראש הבריות באמרם: "שיואו, איזה מכוער".
אין לי
ID מקוצר באייסיקיו, אני לא מוותיקי הבלוגיה הישראלית וגם לא טיפוס מוכשר המיטיב להצחיק, לרגש ולהאכיל את קוראיו בכפית.
אני סתם. אני למד.
"כי מעפר אתה ואל עפר תשוב"
. במוסף 'סופשבוע' של 'מעריב' מספר הראל סג"ל סיפור נפלא והרי לפניכם – המעשייה לשבת (לא במלותיו שלו):
בעיר אחת, לפני כמה עשרות שנים, נקלעו שני יהודים-שכנים למריבה על שטח קרקע. זה אומר כולה שלי וגם הצד השני מכריז – כולה שלי. כך המשיכה לה המריבה להתפתח כשזה מזיז את הגדר לצדו של חברו וזה מחזיר אותה לצד השני. כשקץ כוחם בוויכוח, נמנו וגמרו ביניהם להניח את הסוגיה לפני הרב המקומי שיפסוק ויכריע.
כשבת הרב על כס הדין, ביקש כבודו לראות את הקרקע המדוברת בעיניו. כשהגיע למקום, השתטח הרב על האדמה היבשה, לחש לה מספר מילים ואז הצמיד את אזנו כמאזין ללחישותיה. "מה עושה כבוד הרב?" תמהו העומדים מסביב והרב מיהר להסביר: "שאלתי אותה למי היא שייכת ובתגובה היא ענתה כי כולכם שייכים לה". שבת שלום.
במהלך השבת (13:40:22, ליתר דיוק) נכנס לכאן אדם שהגיע דרך GOOGLE בו חיפש את המילים 'אברהם פריד'. הקורא (החילוני, ככל הנראה) מתבקש להזדהות בכל כינוי שיבחר לו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
