נודדת לבדי

1992: "אכלנו אותה" אמר גרשון, נהג המיניבוס שהוביל אותי ואת אחיי לחיידר לאמי שליוותה אותנו לתחנת האיסוף, "כל הדתיים יכולים לעזוב את הארץ". זהו הזיכרון הראשון שלי מיצחק רבין שעד אז בקושי ידעתי את שמו. היה זה בבוקר לאחר שניצח רבין בבחירות לכנסת ולראשות הממשלה והמבוגרים שמסביבי נראו בפאניקה מוחלטת.

1993: הימים ימי אוסלו. כמה שנים מאוחר יותר למדתי על האופוריה והשמחה ששלטה בקרב רוב אזרחי המדינה אך אותם ימים זכורים לי כתקופה שחורה בה ראש הממשלה בוגד במדינה, נותן שטחים ונשק לערבים שרוצים להרוג אותנו. החשיבה הפשטנית הזו ליוותה אותי במשך כל אותה תקופה והתחושה הייתה שאלוהים או אנחנו בעזרתו, חייבים להעיף אותו. איכשהו. לא חשוב איך.

1994-95: זה כבר לא רק עזה ויריחו. מדובר בקברי יוסף ורחל, חלקים אינטגרליים מהתרבות היהודית והחרדית. "רחל מבכה על בניה" קיבל באותם ימים משמעות נוספה. באותה תחושת חירום התגייסו רבים מהחרדים (לפחות החרדים שאני הייתי בתוכם. חב"ד ושות') להפגנות הענק שזעקו: "ארץ ישראל בסכנה!", "הממשלה בוגדת". בלא אמירות מסייגות נשמעה הקריאה לזרוק את הממשלה לכל הרוחות ושוב – לא חשוב איך.

זו ארצנו אמנם קמה ע"י מתנחלים דתיים (חובשי כיפה סרוגה) אך ההתגייסות החב"דית הייתה מרשימה. ביום הפעולה הראשון בו היה ניסיון לשתק את המדינה כולה, לקחו חלק חב"דניקים רבים ומאות מהם הצליחו לחסום את כביש ירושלים-ת"א (העובר בסמיכות לכפר חב"ד) למשך שעות ארוכות.

רבין בוגד. רבין רוצח...שימות הנבלה.

4.11.95: בשעה 20:00 התאספנו בבית הכנסת על מנת לציין שלושים לפטירתו של אחד משכנינו האהובים. בעודנו ברכבה של אמי, בדרך חזרה הביתה, שמענו את הדיווח בחדשות השעה עשר אודות היריות שנשמעו בעת עצרת התמיכה בתהליך המדיני שהתקיימה בכיכר מלכי ישראל. "לאחר החדשות נביא פרטים נוספים על האירוע", אמר הקריין ואני מלמלתי: "בטח ירו ברבין".

זו הייתה אחת הפעמים הבודדות בהן אושר לי להאזין לרדיו בבית. הדיווחים היו סותרים: פגעו, לא פגעו, נפגע קשה, נפגע קלות. הגיע לבית חולים. יש הקלה במצבו. ואז...

הבר: "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה..."

אני: "יייייששששששששששששששששש!!!"

למחרת היום נמשכה החגיגה. "מזל טוב", אמרנו אחד לשני בישיבה. "הגיע הזמן", אמר הר"מ שלי...

(פרס הבא בתור)

2003: היורק על האנדרטה לזכר רבין הוא בחור שגדל בנטורי קרתא ויצא בשאלה לפני חמש שנים (ע"פ דיווחי התקשורת).

במדינת ישראל של היום נטפלו לנער המבולבל (כן, הוא בגילי. כן, גם אני מבולבל לפעמים), עיכבו אותו לחקירה והגישו נגדו כתב אישום בעוון "התנהגות מגונה במקום ציבורי".

בהחלט מדובר בהתנהגות מגונה אך האם כתב אישום יפתור אותה? הזעזוע המעושה שתקף את הכתבים בתקשורת הישראלית מביא אותי לידי בחילה כשאני חושב על רדיפתם אחר אותו נער עם מצלמות, הטיול שלהם איתו בחנות פרחים. זו התנהגות מגונה במקום ציבורי.

אהרל'ה ברנע לדין!