נודדת לבדי
נוודות היא דרך חיים. טובה? רעה? קשה לי לשפוט את עצמי אבל כנראה שהחיים הובילו אותי לנוודות ולמלחמה נצחית... |
| 6/2003
 געגוע
לא משנה כמה זמן יעבור, אני עדיין אתגעגע.
הפעם האחרונה שראיתי את האמא שלי הייתה לפני כמה חודשים. הסבא שלי נפטר ואני אצתי-רצתי להלוויה שלו שם, ראיתי אותה. החלפנו כמה מילים ובזה זה נגמר.
כבר חמש שנים שזה נמשך. אחת לשנה וחצי בממוצע אני רואה את המשפחה שלי לכמה דקות. מאז שהוריי הבינו כי בכוונתי לצאת בשאלה ולחיות כחילוני, הם העדיפו לנתק איתי מגע או אם להשתמש בלשונו של אבי (בשיחה בינינו, ב-12 בלילה, קצת אחרי יום הולדת ה-17 שלי): "יש לך עשר דקות לקום ולעזוב את הבית..."
התגברתי, באמת. בשנה הראשונה לשהותי כילד בלי משפחה, היו לי שני נסיונות התאבדות, הלילות לא היו לילות ובאופן כללי, הסתובבתי כשכולי דיכאון. התגברתי.
התגברתי באופן יחסי והיום אני כבר לא טיפוס דכאוני. כבר השלמתי עם הנתק מהמשפחה ובמידה מסויימת, אני מוצא בו נקודות חיוביות אך עדיין, מידי פעם זה מתסכל.
- אני מתגעגע לאחי שהיה מעיר אותי בכל בוקר עם שיר חסידי אחר שאהבתי. את אחד השירים ("ובני ישראל יוצאים ביד רמה...", שיר של אברהם פריד) הפכנו עם השנים להמנון היוצאים בשאלה.
- אני מתגעגע לקריזות של אחותי, להיסטריה שלה בחודשים לפני שהתחתנה.
- אני מתגעגע לדגים המרוקאים החריפים שהכינה האמא שלי (שרחוקה מלהיות מרוקאית) רק כי אני מאוד מאוד אהבתי אותם.
- אני מתגעגע לבלאגן, לצעקות, למריבות ולאהבות.
לא משנה כמה זמן יעבור, אני עדיין אתגעגע.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
