נודדת לבדי

קצת לפני ההתמוטטות של החודשים האחרונים, הכל היה ורוד. במשך כמה שנים עסקתי בפוליטיקה הארצית, עבדתי בה בתפקידים "מכובדים" ואז, בהחלטה שיש כאלו שיראו אותה כמטומטמת (העדפתי להשאר במפלגה בה אני מאמין למרות קריסתה ולא להיענות להצעות עבודה מהמפלגה האופנתית הנוכחית שכמעט ושילשה את כוחה) – החלה הרגרסיה.
גם כעת, בפרספקטיבה של כמה חודשים, אני לא מתחרט על ההחלטה שלי. לא הייתי מסוגל לעבוד עבור מפלגה שלא זו בלבד שאני לא מאמין בדרכה, אלא שאני חושב שהיא מהווה אסון קיומי על מרקם החיים במדינה והיא תורמת ליצירת שיח שווה ברמתו לשיח הגזעני של שנות השלושים בגרמניה הנאצית.

בתחילה התמזמזתי עם עצמי, ניסיתי להתאושש מתוצאות הבחירות שכאבו לי גם ברמה האישית-אגואיסטית אבל בעיקר ברמה האידיאולוגית. לא עשיתי כמעט כלום עם עצמי מלבד ניסיונות לא ממש יעילים ולא לגמרי עקביים להשתלב בעבודות עיתונאיות שונות ואז – הגיעה הקריסה.
הכסף נגמר ואני, במקום להוציא את עצמי מהבועה, שקעתי לתוך עצמי והתגלגלתי בתוך הרפש הפנימי.
הפכתי למעמסה על חבריי שניסו להיות שם בשבילי, שיגעתי את הסביבה, עטפתי את עצמי במן חומות שבודדו אותי ובאופן כללי – נהייתי חסר משמעות עבור עצמי ועבור החברה.

בניסיון נואש להרים את עצמי, התנדבתי שעות נוספות, התנדבות שלא ממש סייעה לי בעיקר בשל העובדה ששום דבר לא זז ולא התקדם לשומקום.

הגעתי לאילת הייתה תוצר של החלטה פזיזה. הרעיון עלה במוחי בערב אפלולי בסביבות השעה 23:00 ולמחרת ב-06:00, כבר תפסתי את מקומי בירכתי האוטובוס המוביל לאילת.
לא היה כאן איזשהו תכנון רב-שנתי מוקדם. אפילו לא תכנון שבועי או יומי. הלכתי עם האינסטינקטים שלי.

ניתקתי –כמעט לחלוטין- את הקשר שלי לעולם הפוליטי, סירבתי לענות לטלפונים מעמיתים למפלגה ופשוט נעלמתי. עבור רבים אני כעת בחזקת 'נעדר'. הם לא יודעים היכן אני, מה מעשיי, האם אני עדיין בין החיים בכלל... האמת? יש לי שם הרבה מאוד מכרים אבל קשה לי להגדיר פוליטיקאים כחברים כך שאני לא מרגיש צורך מיוחד לעדכן אותם ובכל זאת, יש כמה שכן מגיע להם לשמוע ממני. הם בנו עלי ועל הסיוע ממני לקראת הפריימריס הפנימים שמתקיימים לרגל הבחירות המוניציפליות שעומדות להתנפל עלינו לקראת סוף השנה ואני, סייעתי ותכננתי אך שום דבר ממה שהתחלתי לעשות לא יסייע, אם לא אחליט ביממה הקרובה להפעיל את עצמי עבורם גם בשבוע הבא.

בימים האחרונים הטלפון שלי מוצף בשיחות מאותם חברים ואני מתעלם מהצלצולים הטורדניים. אין לי מושג מה לומר להם בעיקר מכיוון שאני עצמי לא יודע מה ברצוני –ובכוחותיי הנפשיים- לעשות.
אין לי כוח, אין לי כוח להחליט.

למרות הדברים שכתבתי, אני כן משתתף בימים האחרונים ביצירת קבוצת לחץ פוליטית שתקדם ותנסה לתקן איזושהי עוולה הקשורה לקבוצה גדולה של צעירים (קבוצה שאני מקווה שתגדל) שהחליטו לעשות מעשה ולשפר את חייהם אך באשמת המדינה (בעיקר בשל אוזלת ידה ואי אכיפת החוק מצידה), החיים עבורם קשים הרבה יותר מאשר עבור צעיר חילוני ממוצע.
בעוד שבוע וחצי אני צריך להגיע לכנסת. יהיה מעניין לפגוש את כל אותם "חברים" מהעבר הלא-רחוק.