נודדת לבדי

נתחיל מהדברים הרעים:

למרות תכניותיי המרשימות – אני עדיין באילת. לעזאזל, אני רחום וחנון מידי.

צוות הקופאיות במקום כולל שלושה בנות. הרוסיה המבוגרת, הפרחה הצעירה ואנוכי, אמתכם הנאמנה.

* הרוסיה המבוגרת היא אחת שהעבודה היא כל חייה.

היא אוהבת אותה והעבודה משיבה לה אהבה. היא משכימה קום על מנת לפתוח את הסופר, נותרת בו עד אחר הצהרים, משקיעה את נשמתה במקום, מארחת את חברותיה הבודדות בו ונהנית עד כלות נשמתה.

עד כדי כך היא מרגישה תחושת שייכות עם המקום, שהיא מתקשרת במהלך אחר הצהרים והערב מספר פעמים על מנת לוודא שהכל כשורה ויתרה מזו, בימים האחרונים היא הגיעה למקום כשהיא חולה ונושאת בקרבה 39 מעלות חום...

אגב, כמעט מידי יום, בעת יציאתה מהסופר, היא סוחבת עמה שקיות אימתניות המאיימות להתפקע בקניות אותן ערכה בסופר, קניות עבורן היא משלמת כמעט את מלוא משכורתה.

* הפרחה היא נערה בת 27 שבחייה לא עשתה כלום. חברה בן ה-37 הוא נהג מונית צייתן והיא שולטת בו ביד רמה. היא נהנית להקשיב לשרית חדד בווליום המחריש את אזני שוכני הבניין שברחוב המקביל, עובדת כסוס עבודה, מאיימת להתפטר כמעט מידי יום אך יודעת שסיכוייה למצוא מקום עבודה אחר קלושים. היא רועדת מפחד שמא יפטר אותה הבוס או בלשונה היא: "הוא אמר שאם אני לא אנקה את האבק מבקבוקי האלכוהול בתוך חצי שעה אני עפה מפה...איזה פחד. אולי תעזור לי?

כמובן שהבוס שמודע לחולשתה, יודע לנצל אותה ואף מעודד אחרים לעשות זאת גם כן.

אותה פרחה מצויה (ניתן להשיג בקיוסק הקרב למקום מגוריכם), חלתה לפני מספר ימים ואני, שביכרתי להתפטר או לפחות לצאת לחופשה קלילה בתל אביב, נעתרתי לתחנוניו של הבוס והסכמתי להשאר עוד יום-יומיים עד שתבריא.

עדיין היא לא הבריאה אך כבר הודעתי לברנש שגם אם כל העולם ובעלו יחלה מחר, מחרתיים אני אנחת לי בעיה"ק תל אביב תובב"א.

נמשיך לדברים הטובים:

1) ביום רביעי, לאחר תלאות ממושכות, אנחת בשעטומ"צ באתרא קדישא תל אביב.

שהייתי בתל אביב תמשך לפחות מיומיים. אגיע ביום דלת אחר הצהרים וכבר בערב שבת קודש בשעות הבוקר המוקדמות, אתפוס את מקומי באוטובוס שיוביל אותי בחזרה לכאן, לאילת.

מטעמים מובנים, סדר היום שלי יהיה מטורף למדיי. יש לי יותר מידי אנשים לפגוש, יותר מידי מקומות לבקר בהם ויותר מידי דברים לעשות (תעודת זהות, למשל).

2) גם לסוכנות מתפלקים מידי פעם מעשים טובים. היום נתן לי פאבלו (אותו ארגנטינאי –סיפרתי לכם עליו לפני מספר פוסטים- שסחבה לכאן הסוכנות) העניק לי מעט מהירוק הירוק הזה ופוסט זה נכתב תחת השראתו.

3) דן שוב התקשר אלי. בימים האחרונים הוא הספיק להתקשר אלי שלוש פעמים רצופות (לי לא היה זמן/כוח להתקשר אליו) והיום הוא הגיע במיוחד לסופר רק כי "כמה זמן אני יכול לעבור בלי לראות אותך?"

דו"ח ביצוע:

אחת הקונות הקבועות הגיעה היום לראשונה עם בן הזוג שלה והציגה אותו בפניי. כתגובה ציונית הולמת, יצאתי מהקופה, לחצתי את ידו בחמימות, חיבקתי ונישקתי אותו על לחיו. לא נראה לי שהוא הספיק להתאושש מההלם...