התנ"ך החדש

היפרקטגזס

זה היה בשעות הבוקר המוקדמות, העות האלו שהשמש עדיין לא הפציעה. שמתי את פעמיי לכיוון מקום לימודי החדש שלא ידעתי במדוייק איך להגיע אליו, אז נעזרתי באבי. אך הסתבר שגם אבי לא ידע היכן המקום, לכן התברברנו בין אוטובוסים שונים שלא קידמו אותנו יותר מדי. לבסוף עלינו על אוטובוס אחד שלא היה מלא במיוחד שבו נוהגת נהגת. התיישבנו עייפים ומלאי תקווה שסוף סוף נגיע למחוז חפצינו. לאט לאט כשהמ החלה לצוץ החלנו להתקרב יותר ויותר לחוף ים שאינו היהאפילו קרוב לכיוון שרצינו. "אני הולך לפספס את השיעור הראשון ובקצב הזה את כל היום, בכלל עדיף כבר אפשרוש מהלימודים, אני בכלל לא רציתי בהם." אמרתי בקול מתלונן ועייף. "ככה אתה מוותר הכל כך קלות?" שאל אבי, ואז הנהגת הסתובבה לכיוון אב. היא נראתה מבוגרת אך עדיין שומרת על יופיה. "זה מוזר שזה בא ממך, אתה, שאחרי נים שהיינו ביחד פשוט נעלמתה, אחרי כל הבטחותיך." אמרה בקולי בוכי. אבי נדם בעוד אנחנו התקדמנו על מפרץ אר הוביל לחוף הים. "זוהי התחנה הסופית שלנו, האוטובו לא ימשיך הלאה." אמרה הנהגת שיצאה לכיוון הים, אחריה יצאו מבולבלים שאר הנוסעים. הנהגת נכנסה לתוך הים ואחריה כולנו. לפתע ראיתי גוף נחשי ענק בתוך המים שניכר שאף אחדחוץ ממני לא הבחין בו אז יצאתי החוצה ולפני שהספקתי להזהיר אותםהנחש הגיח מהמים וגרר את אחד הנוסעים למצולות. לאחר מכך כל הנוסעים ברחו לכיוון האוטובוס אך הנהגת לא רצתה לפתוח אותו. אז ברחנו לפסגת ההר שהיה קרוב לים. בתקווה שהנחש לא יגיע אלינו, אך הנחש הגיח מולינו מהים. "אינני מבין, את הגעת עד לכאן עם המנחה כמו שסוכם, למה שנית את דעתך?" אמר הנחש. "לא חשבצי שתהרוג אותם. כמו כן, לא חשבתי שהוא יהיה כאן." אמרה הנהגת והצביע על אבי. "אך כך סוכן והוא בכלל הסיבה למה את פה. לחשש הנחש. "תבין היספרקטגזס..." התחילה להגיד הנהגת. "אני לא היספרקטגזס, אני רק משרתו, האינך רואה, היספרקטגזס הוא הים." קטע אותה הנחש. "בואי איתי למצולות/בואי איתי/ואראה לך למצולות/זוועת הים רבות הן" זימר הנחש ואז התחלנו לזרוק עליו אבנים.

דיסקליימר: הסיפור הזה הגיע לי מחלום מתמשך כך ההיגיון בו או הסדר לא הכי נכון, כמו כן למפלצת בחלום היה כנראה שם אחר או בכלל לא אבל בגלל שהחלום הזכיר לי סיפורים של ה.פ. לאבקראפט אז פשוט עירבבתי אותיות כדי שיהיה לה שם קשה להגהה.

ריק

הזמן עובר

ואתה מתמודד

עם עצבות

עם חוסר חשק

והבדידות הזו

אינה מרפה

הריק הזה

שרק מפיל

ואין למה לצפות

רק לשרוד

ושלא יראו את הדמעות

נעם(חוזק)פטמן