אני סובל מדיכאון מגיל צעיר, אני לא חושב שאי פעם הסתרתי את זה. אני כן זוכר את התקופה של לפני הדיכאון ואיך הייתי אבל אני חייתי רוב החיים עם הדיכאון הזה במוח שלי. עזרה הגיעה בשלוש מישורים בנושא, מעגל קרוב, שיחות עם פסילוכולוגים(בעיקר פסיכולוגיות) וכדורים. המעגל הקרוב השתנה עם מעבר הדירה וגם ככה היה רופף למדי. הפסיכולוגים בתקופת הנעורים די איכזבו אותי וסירבתי עד לפני שנה ללכת לאחד/ת כי לא ראיתי שהם יכולים לעזור. הכדורים היו כמו שציינתי בפוסט אחר שלי עשו לי רק רע ולכן הפסקתי איתם. אני חיי עם הדיכאון הזה שנים, אבל עדיין מתפקד פחות או יותר בצורה שיכולה להתקבל על ידי החברה המודרנית כנורמלית(שבאמת אין לי מושג מה זה אומר) גם בלי רוב הדברים שמהם נתמכתי. אני כן כבר שנה עם פסיכולוגית, לא יודע עד כמה זה עוזר אבל אני יודע שזה תהליך שתוצאות ממשיות, ברורות וחד משמעיות לא אקבל. אני כן מנסה פחות לשנוא אתעצמי, משתדל להיות יותר מרוצה, שמח ולהתמודד. זה לא עובר התחושה הזו, אבל כן יותר קל לי להתמודד, להתאושש, לקוות. אני זוכר כמה הייתי אופטימי ושמח לפני, אני שומר על המקום הזה, לא אוותר עליו. אומנם ההרקגשה שרע, כבד, איכסה ועוד שלל הרגשות שהן לאו דווקא עצבות לא עוברות אבל זה כן נהיה יותר קל, דברים כן נהיים יותר סבירים ונתנים לעיכול.
נעם(שלום לך עצבות)פטמן
בבלוג זה
בכל הבלוגים
