חשבתי אולי לכתוב פוסט קצת יותר ארוך. אם כבר חזרתי לכתוב, זו הזדמנות טובה לכתוב מהלב, כמו פעם.
אני יושבת עכשיו במשרד על תקן עציץ. התפקיד שלי הוא התפקיד האחרון שאפשר להגיד עליו שאני לא עושה כלום. אנחנו עובדות כאן כמו משוגעות, יום ולילה, נותנות את הנשמה כדי להצליח כמה שיותר, כשאין עבודה – אנחנו ממציאות אותה מחדש.
הבעיה היא שהפעם באמת אין עבודה, כי אני תלויה בגופים אזרחיים, שלמרבה הפלא, סגורים בחול המועד. אז אני יושבת כאן, לגמרי על תקן עציץ, למקרה שמישהו יזכר שהוא צריך משהו (וסביר להניח שזה לא יקרה בשבוע הקרוב), ומחכה לטלפון. לפחות אני יכולה להתנחם במחשב האזרחי שיש לי כאן, אז הפעם במקום לכתוב דרך הטלפון, כמו שאני עושה בדרך כלל, מהדרך לבסיס או מכל מקום שעולה על דעתי, אני באמת כותבת בעזרת המקלדת, מסתכלת על המילים וסופרת את השורות והפסקאות.
ואני פתאום נתקלת בבעיה. למעשה, אני לא יודעת בדיוק על מה לכתוב. לספר על ההחלטות החדשות שלי? על אורח החיים שנקטע בעקבות המבצעים, על הטחינות בצבא ועל המקסימום שאני עושה כדי לנסות ולחזור לאורח חיים נורמאלי? לספר שאחרי שפרסמתי את הפוסט שבו הכרזתי על שינוי עם עצמי, אני פתאום שוב מתלבטת? פתאום שוב, כל מה שעולה בדעתי לעשות זה לברוח, לישון בשקט ולא לקום לעולם?
אני יכולה לספר שביקשתי מאמא שלי להתחיל ללכת שוב לטיפול. כמובן שזה לא עלה בקנה אחד עם הפעולות הנלוות לכך, שזה להתחיל לחפש מטפלת באזור סביר, ולרצות באמת. כי למי יש כוח לעוד כל כך הרבה סיפורים והסברים על מי אני, מה אני ומה השתבש בדרך. הרי אני יודעת מה הבעיות שלי כבר הרבה זמן. אני יודעת מה הסיבות שאני כל כך שונאת את עצמי ומה הייתי רוצה לשפר. אבל איך אני אמורה לעשות את זה, עם כל כך הרבה כשלונות וכאב. איך אני אמורה להצליח בכל התחומים שהצבתי לעצמי? אני לא מצליחה לעשות כל כך הרבה דברים במקביל. מסתבר שזה הרבה יותר קשה ממה שזה נראה, או ממה שחשבתי.
הנה רשימת המשימות שהתחלתי לבצע:
· דיאטת חלבונים לשבועיים הקרובים (התחלתי הבוקר).
· לקבוע שיעור נהיגה (מחכה למספר מאחותי).
· לחזור להתאמן 3 פעמים בשבוע (שבוע שעבר התאמנתי ארבע פעמים, וביום שלישי קבעתי אימון אישי עם אחד המאמנים בחדר כושר, כדי שיעזור לי לחזור לשגרה ולכושר).
· להתחיל לטפל בפנים שלי.
· רופאת נשים.
· פלטות.
במובן אחד אני מתפזרת, ומצד שני זה לא כל כך מסובך. אבל למה זה מרגיש כל כך כבד? למה אני מרגישה שכל אחת מהמטרות הללו מחלישה אותי, גורמת לי להצטער על הרגע שבו נולדתי. שהעומס הזה גורם לי לקרוס.
אני יודעת שהעבודה כאן במדור, השירות הצבאי שלי, לא פשוט בכלל. יש כאן המון עבודה, כל הזמן, עבודה שוחקת וקשה. אבל בכל זאת, איך יכול להיות שאיבדתי את היכולת לעשות דברים שעושים לי טוב?
היום חשבתי יותר מפעם אחת על דברים שהייתי רוצה לעשות. יותר נכון, על החלום שלי להשתתף בתחרות ריצה ולחזור לרקוד. אני רוצה לסיים את השירות ולהתחיל לרקוד, זה היה חלום של שנים. מעולם לא העזתי להגשים אותו בגלל הגוף שלי. היה לי כל כך קשה לקבל אותו, להסתכל במראה ולהפנים שזו אני וזה מה יש, ועם זה אני צריכה לחיות ולהסתדר, ואפילו לאהוב. כל פעם שאני נזכרת בזה, אני מבינה פתאום למה אני גם לא נמצאת בזוגיות. אני צריכה באמת לאהוב את עצמי, באמת להשלים עם עצמי ועם מה שיש בי (או אין בי). אני צריכה לאהוב את החסרונות שלי, לקבל אותם ולהשלים עם קיומם.
אבל זה מחזיר אותי לאותה הנקודה. זה כל כך קשה לקום ולעשות, ואני יודעת שלקום ולעשות היה אחד מהדברים הקשים ביותר שהיו לי כל חיי. אני אדם של דעות, של מחשבה, של ביקרות, אבל כמו הרוב, אני פשוט לא עושה עם זה כלום.
ועד שאני עושה משהו, זה מוציא ממני את כל הכוחות הנפשיים שקיימים בי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Ondine