מזה 9 שנים שאני וכמה מחבריי מתכנסים מידי שנה בשנה, ב-18:30 בכיכר רבין, תופסים מקום בשורות הראשונות. מזה 9 שנים שאני וכמה מחבריי הטובים מתכנסים, שרים, זוכרים ובעיקר בוכים.

ב-21:00, כשהכיכר מוחשכת וסרטי הנופלים מתחילים להופיע בזה אחר זה, אנחנו כבר ממררים בבכי. כשהטקס יגמר, אחרי ששרנו את ה"תקווה" בקול רועד, אנחנו נמשיך לשבת עוד חמש דקות נוספות, רק כדי להירגע.

יאיר לפיד, שמנחה את הטקס באופן קבוע מאז היווסדו (ובהתנדבות), אמר באחד מהטקסים את הקטע הבא, שנקרא "ההחמצה".

לפני שלוש שנים, כשטסתי לשליחות בארה"ב, הסוכנות היהודית נתנה לכולנו את החיבור. אני זוכר שקראתי אותו באחד מהאירועים במהלך השליחות, באנגלית, איך הקול רעד יותר ויותר עם כל התרפצות בכי מהוסה ומשיכה קטנה באף המנוזל. 

הם לא יגיעו לקונצרט הגדול של האהבה

למרות שהם למדו את כל המילים והצלילים מקסטות שחוקות

שהתגלגלו שוב ושוב בטייפים עייפים.

כשהאורות יידלקו, והלהקה תעלה לבמה

הם לא יהיו שם להדליק נרות לבנים.

הם לא יגידו "אני אוהב אותך"

למרות ששוב ושוב תרגלו את המילים והטון,

בחסיון הלילה, במקלחת הצבאית מול הראי המלוכלך

מבזבזים את הרגעים שנשארו להם לישון.

הם לא יסעו לטיול אל המדבר והרוח

התקליט הבא של פוליקר עבורם לעולם לא יולחן,

"מאה שנות בדידות" יישאר פתוח

הם לא ידחו למועד ב' כבר שום מבחן.

לובשים את מדי האבן

עומדים תמיד בדום

המחלקה תעבור לנוח

היא לא הולכת לשום מקום

כשהם מתים

אנחנו זוכרים את מי שהם היו

אבל הכאב האמיתי

הוא בגלל מי שכבר לא יהיו,

לא ייוולד להם אף פעם שום ילד

ולא ילמד ללכת ובעיקר לא ליפול

הם לא יודיעו שיגיעו ולא יודיעו שלא

ואל תשאירו להם שום דבר לאכול.

הם כבר לא ישקרו שהכל בסדר,

הכסף מספיק, ולא צריך כלום.

מכל הגדוד רק הם לא יחזירו ציוד

ואל תדאגי אמא, הם לא ילכו לאיבוד...

הם לא ילמדו. לא באוניברסיטה, לא בישיבה

ולא בפקולטה של החיים

למרות שכל-כך הרבה דברים עוד יש להם לדעת,

בעיקר על עצמם...

אנחנו זוכרים את מי שהם היו

אבל הכאב האמיתי

הוא בגלל מי שכבר לא יהיו.

סוף סוף זה הגיע: היום האחרון של כיתה ו'.

"עוד רבע שעה ואנחנו מסיימים את היסודי!!!" צורח שי ב-11:45. המולה גדולה. איזה לחץ. איזה כיף. איזה פחד. איזה יופי. כולנו נרגשים עד מאוד. מחייכים חיוך רחב. מאושרים. שמחים שסוף סוף אנחנו גומרים עם "הסיוט הזה". אילו היינו יודעים כמה נתגעגע בעתיד לתקופה הזו.

אנו מתים כבר לצאת לחופש הגדול, לקבל את התעודות, לצאת משערי בית הספר בפעם האחרונה, לצרוח, לשאוג, להבין שסיימנו שלב בחיים. ההרגשה היא כאילו אנחנו סיימנו את הצבא. כל כך נאיביים, כל כך תמימים, לא מבינים שאנחנו רק בתחילת הדרך ולא בסופה.

אך לא רק שמחה יש. יש גם חשש גדול.

כל אחד מאיתנו הולך לבית ספר אחר. יהיה קל? יהיה קשה? אנחנו נמצא חברים חדשים? נהיה מהמקובלים? עכשיו זה רציני, אוטוטו הבגרויות, זה כבר לא צחוק...

אבל עכשיו שום דבר לא מעניין אותנו. רק להגיד שלום ליהודה השומר בפעם האחרונה, להצטלם ביחד

כולנו למזכרת. הבנות כבר מתחילות לבכות. הבנים נושכים את השפתיים חזק וטופחים אחד לשני על השכם "גב גבר, אח שלי, תשמור על קשר באייסיקיו, הא?".

המורה אסתר אומרת דברי סיום. מאחלת לכולנו בהצלחה. שוב ושוב אנחנו מסתכלים בשעונים. רוצים ולא רוצים שהרגע הזה יגמר.

היא מתחילה לחלק תעודות. תלמיד מתחילת הרשימה ולאחריו תלמיד מסופה.

ואז היא מגיעה ליוסף.

אמא של יוסף מנקה את הקניון של המרכז המסחרי בעיר הקטנה שלנו. כולם מכירים את כולם. כולם מכירים את אמא של יוסף. אבא של יוסף אוסף בקבוקים למחזור. מסתובב עם התלת-אופן שלו ברחבי העיר ומחטט בפחי הזבל. כשהיינו מסיימים לאכול את הבורגראנץ' היינו משאירים את השולחן מבריק, שלאמא של יוסף לא תהיה עבודה. את הבקבוקים היינו שומרים ונותנים לאבא של יוסף בדרכינו הביתה, איכשהו תמיד היינו נתקלים בו בדרך.

יוסף אף פעם לא היה תלמיד מוצלח. זה לא שהוא לא השקיע. הוא ניסה. אוהו, כמה שהוא ניסה. היתה לו סייעת צמודה ושיעורים פרטיים על חשבון העירייה, ועדיין – "אין מה לעשות. אני סתום", הוא היה אומר בחיוך, וידיו עושות את תנועת ה"יאללה כפיים". ובאמת, הוא היה סתום, לא במובן השלילי של המילה.

המורה אסתר נותנת ליוסף את התעודה האחרונה. "בהצלחה יוסף", היא אומרת ומחבקת אותו.

יוסף פותח את התעודה ועושה פעמיו אל עבר מקומו. פתאום הוא נעצר, מסתובב לכיוון המורה אסתר, ופורץ בבכי תמרורים.

ההמולה וההתרגשות הכיתתית נפסקת באחת. כולם מביטים ביוסף. לא יודעים מה לעשות עכשיו.

"הכל בלתי מספיק או מספיק! אבל ניסיתי!! את יודעת שניסיתי המורה אסתר!!! למה?! למה אני דפוק?!?!?!", הוא זועק בתסכול.

המורה אסתר מביטה בו. עיניה נעשות אדומות באחת. "בוא אלי, יוסף, בוא", היא אומרת לו בכל רועד. הבכי מתגבר והיא מחבקת אותו חזק. "אם אתה תמשיך להשקיע כמו שהשקעת במחצית אני מבטיחה לך שתראה תוצאות בחטיבת ביניים ובתיכון!".

12 שנים עברו מאז.

שעה לפני החג ועדיין לא יצאנו לדרך. אין ספק, אנו הולכים להיתקע בפקקים, השאלה היא עד כמה. עם סירים חמימים על הברכיים ובגדי חג סוף סוף יצאנו לדרך. ומרפי כמו מרפי דואג באופן אישי להקשות לנו את הדרך: כל הרמזורים אדומים. בצומת האחרון המוביל אל כביש בינעירוני אני מזהה פנים מוכרות.

זהו יוסף.

הידיים מאובקות, הבגדים מלוכלכים וספוגי זיעה. הוא מושיט אל הרכב עיתון מקומי ומוסיף "חג שמח, חינם". לפתע אנחנו מזהים האחד את השני. בשניה הראשונה אני לא יודע מה להגיד, מה לעשות.

(מכיון שאני מכיר את קוצר הרוח בקריאת פוסטים, המשך הסיפור ייכתב בפוסט הבא).