בדרך לקנדה

טוב אז אני כבר שלושה וחצי שבועות פה...

אני מתחילה להיתרגל לחיים פה את האמת. קשה לי בלי שחף. ובלי החברות שלי. 

הטיסה הייתה קשה. ברגע כלשהו פשוט שכחתי מי אני ומה אני עושה לעזאזעל במטוס הזה. זה משגע לשבת 12 שעות בכיסא ובקושי לזוז.

אולי רק ללכת לשירותים, שזו חוויה מטרידה.

אני גרה כרגע בבית של 2 קומות+מרתף וגינה. הבית נחמד. והוא קרוב לבית הספר שאני אלך אליו ב7.9.

אבל המקום שבו ממוקם הבית שלי פשוט משעמם! בשביל ללכת למרכז קניות כלשהו באיזור צריך ללכת לפחות רבע שעה-20 דק' ברגל.

אין פה ממש מה לעשות. אני אפילו שוקלת להתחיל לעשות ריצות בשביל להעביר את הזמן.

[ואני ממש שונאת לרוץ]

לפחות פגשתי פה את ידיד שלי שעבר לקנדה לפני שנה. הוא גר יחסית קרוב אלי ואני אלך לבית ספר שלו. זה נחמד.

יש לו גם חברה בארץ אז אנחנו מבינים אחד את השני.

הספקתי להישתכר פה כבר. זה לא היה אמור לקרות אבל השבוע הראשון היה כל כך קשה שכבר לא היה אכפת לי מכלום.

פליקס [ידיד שלי] הזמין אותי למסיבה [שהתחילה ב6 וחצי בערב ם.ם ] המסיבה הייתה לא משהו. אבל היה שם אלכוהול.

שחף ממש כועס עלי בגלל זה. ואני מבינה אותו לגמרי. אבל כל שניה שהייתי בסטלה פשוט בכיתי כמה שאני מתגעגעת לשחף וכמה שקשה לי בלעדייו.

איך הייתי רוצה שהוא יהיה כאן ויחבק אותי ויגיד שהכל יהיה בסדר ושנעבור את זה

אני כל כך רוצה לראות אותו. אני כל כך רוצה כבר להגיע לגיל 18 ולהתחיל את החיים איתו כמו שצריך.

אני כל כך מתגעגעת.

היום פעם ראשונה מאז שהגעתי לפה דיברתי איתו בטלפון. אני לא יודעת אם הקול שלו הישתנה או שזה סתם ניראה לי בגלל שלא שמעתי את הקול שלו הרבה זמן.

אתמול עשינו מצלמה והוא נירדם [היה בארץ 3-4 בבוקר] ואז השארתי את המצלמה דולקת בשביל לראות אותו ישן.

ישנתי איתו כל כך הרבה פעמים. וזה נראה לי אף פעם לא מספיק.

איך רציתי להיצטרף אליו אתמול ולישון ביחד איתו ... או לא להירדם בכלל ורק לבהות בו וללטף לו את הפנים...

הלוואי וכל זה כבר יעבור ...