אם אין בו פרחים?
וכינורות דביקים שמנגנים?...
את הבלוג הזה פתחתי מהאמצע.
או שזו ההתחלה?
ואולי הסוף?
הכרתי את הנשמה הכי גדולה ויפה בעולם.
הכרתי בלי לדעת שבאותה שניה הוא נכנס לי ללב. הכרתי בלי לדעת שהאהבה הזו תוליד כאב
הכרתי בלי לדעת שזו הולכת להיות אהבה.
היום הוא כבר יודע.
היום הוא יודע בדיוק מה אני מרגישה.
לא בטוחה שהוא קולט עד כמה
או שכן ובגלל זה הוא מתרחק?
פוחד שוב להשרף? פוחד להפגע?
אבל אני לא אפגע בו.
כי אני אוהבת. נורא.
אנשים טובים לא יכלו לראות אותנו יחד.
הורוד שבעיניים סנוור אותם ממרחקים.
והתרחקתי.
כמה שאני התרחקתי.
איבדתי אותו פעם אחת שנראתה לי כמו נצח.
ואז איבדתי "רק" חבר.
והוא חזר לי לחיים.
לאט. בחשש. עם המון פחד
אבל הוא חזר.
לא לגמרי. אבל הוא חזר.
וכל שיחה וכל תמונה וכל חיוך הציפו אותי בדברים שלא הבנתי.
עד שהוא שוב נעלם.
ואז זה הכה בי.
הרגש. העצמה. ההבנה.
אני אוהבת אותו.
והוא עזב.
הפעם לתמיד הוא אומר.
כי אמרו לי.
כי שמעתי
כי נפגעתי.
אבל - היי, אתה... זו אני.
זו שאוהבת אותך.
זו שרק רוצה לחבק
זו שרק רוצה להחזיק אותך קרוב קרוב. לב אל לב
לחבק.
לנשק
לאהוב.
כמו פעם.
כמו שאהבנו כשהיינו ילדים.
אהבה של בן ובת.
של שני ילדים.
שעוד לא נכוו.
שעוד לא אהבו
לא ככה. לא באמת.
אהבה של טוהר. כנות. אמת. אהבה של אהבה.
בלי אנשים שעסוקים מדי באיך להצהיב לנו את האהבה
בלי אנשים שמשתמשים בך ככלי כדי לפגוע בי.
בלי אנשים שמשחקים אותה חברים.
שמתחפשים לאכפתיים. שפוגעים בך, כדי לפגוע בי
שהחברות שלהם מתבטאת בלראות אותך כואב.
כי המטרה מקדשת.
אבל את מי?...
שום קודש. שום טוהר. שום כוונה טובה.
רוע נטו שלקח אותך ממני. שוב. והפעם לתמיד?
האצבעות מגרדות לי. מתאפקת לא לשלוח
לא אוכל לשאת שוב את התשובה
אבל רק רוצה לשלוח
רק רוצה לשאול " אז אתה בא"?...
אהבה זה כואב.
למה לא סיפרו לי עד כמה? 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
