חצי מהחיים לומדים איך לחיות, ואז זקנים מכדי לבצע
*אופי* העולים חייב לעבור אישור בוועדת עליה ממלכתית גלויה וקבועה # *לחייב* "מסוגלות *נפשית* להורות" כתנאי למתן טיפולי הפריה # היתבכיינות לשמה / עיניים דומעות / פנים אדומות: ניסיון לקבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות!
http://www.goldy10.me |
| 1/2014
 הגדרה לפיגור
לפני 4 שנים קיבלתי כלבה. היא *מעולם* לא רצתה להתחנך - לא משנה בכלל מה עשיתי, כל יום מבחינתה היה היום הראשון להגעתה. היא הסכימה ללמוד איפה היא יכולה לישון, לאכול ולשתות, וחוץ מזה, במשך ארבע שנים רצופות מיתנהגת כגור שזה היום הראשון להגעתו: מחכה שנעלם משדה ראייתה כדי שתוכל להשתין איפה שבא לה, כמעט לעולם לא נובחת, אף-פעם לא משתפת פעולה במשחקים פשוטים, כשנסגרת בטעות בחדר מחכה שהדלת תיפתח מעצמה, והכי מתסכל: ביכולתי לקרוא לה שעה שלמה, ובסוף השעה לגלות אותה באיזו פינה עם פרצוף מפוחד כאילו מי יודע מה כבר תיכננתי לעשות לה (היא מעולם לא הבינה ש'לקרוא בשמה = בואי אליי').
לא עוזרת סבלנות ענקית, לא עוזר להראות לה, לא עוזר לצעוק עליה, לא עוזרים מיקרים קיצוניים ביותר של מכות *קלות* על האף: כמזוכיסטית מצחיק אותה לעשות רק את מה שהיא רוצה.
בנוסף, וזה בולט מאוד: היא מאוד-מאוד לא חברותית. בתור מי שיודע מניסיון אישי שלכל כלב יש כישורים חברתיים כלשהם: זה ממש מוזר. היא תמיד מופתעת כשכלבים מריחים אותה איפה שצריך, והיא אף-פעם לא הולכת לשחק איתם.
בהתחלה חשבתי שזה בגלל שהיא גדלה עם חתולים, או אולי בגלל שבתור גורה ממש המגדלת התעללה בה; אבל בסופו של דבר הסכמתי להבין שהיא פשוט מפגרת. עם מפגרים אנושיים אפשר לדבר, להסביר, ולתת להם לחיות ברמה המתאימה להם: הם כן יכולים להראות שהם מסוגלים ללמוד ולהוכיח התקדמות כלשהי.
אבל איתה: כלום! היא כבר מתחילה להזדקן (אף לבן) והיא אשכרה נישארת גורה! מעולם לא ראיתי דבר כזה!!
נישבר לי: מהיום היא ישנה בחוץ, אוכלת בחוץ ושותה בחוץ. הדבר היחיד שהיא יכולה לעשות עכשיו זה להתעקש לחרבן רק בשביל הכניסה; בכוונה כדי שיהיה לי על מה לדרוך.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
