לאחרונה המחשבות שלי על המילה הזאת, על הSTATE OF MIND הזה שקוראים לו "אהבה" מתעופפות להן לכיוונים שהן לא התעופפו בעבר.
לא שהניסיון שלי כל כך נורא בנושא, אבל נראה כאילו זה אף פעם לא יהיה אמיתי.
אהבתי אנשים בחיי, אנשים אהבו אותי, ולא חסר גם עכשיו.
אבל אף אחת מהאהבות האלה לא הייתה "התאהבות" SO CALLED וגם אם זה כן הרגיש משהו גדול יותר, אני לא חושבת שזה קיים בכלל.
אני רואה אנשים ביחד, משתפים את חייהם אחד עם השני, ואני מאמינה שהקשר הזה קיים.. זיקה לקרבה, ואינטימיות, אבל אני לא יכולה להבין את הרגש העל טבעי הזה שכולם מהללים כל כך הרבה שנים.
"את לא הרגשת את זה על בשרך" זה מה שכולם אומרים לי. אז כן הרגשתי. או לפחות כך נדמה לי. וגם זה נגמר.
אומרים ש"אהבה אמיתית היא לתמיד" וזה לא נכון.
וגידלו אותי בידיעה שזה נכון, וכשזה התגלה כשקר גס, התאכזבתי.
החיפוש אחרי אהבת אמת, האהבה המושלמת נותנת לאנשים תקווה שיש עוד בשביל מה לחיות, להישאר, להיות טובים ושפויים.
אני כבר לא מרגישה את זה. איבדתי כל שביב תקווה שהיה לי.
אני מניחה שאשאר עם סטוצים מזדמנים שמספקים את "מנת" הקרבה והאינטימיות לזמן מוגבל.. כמו סמים.
מרגישה עזובה מכל דבר גדול ממני. מרגישה קטנה בעולם גדול.
מרגישה שאין לי מקום בין זרועותיו, שנפתחו והרפו מהחיבוק החם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
