מרגישה מחוללת

יצאתי סתם בערב עם ידיד שלי, שהוא הכי FRIEND MATERIAL בעולם וגם קבענו שלא נהיה יותר מידידים.

כל הערב הוא פלירטט איתי, ואחר כך גם עשה כאילו הוא לא מבין למה אני שקטה.

אחר כך פגשנו חברים שלו שניסו לדחוף אותי לישון אצלו כל הזמן וגם הוא הציע כמה וכמה פעמים

כולם (6 אנשים בסה"כ) ידעו מה הוא רוצה, חוץ ממני שזה הגיע לי בהפתעה לגמרי.

חשבתי שמצאתי על מי לסמוך.

לאחרונה כל כך הרבה מחשבות שלי מוטעות... אני חושבת שאני מאבדת את תחושות הבטן שלי.

אולי אני לא צריכה לשחרר, אולי אני צריכה להישאר כמו קודם, לסמוך רק על עצמי, כי אף פעם אי אפשר לדעת מניעים נסתרים של אנשים.

זה מדהים איך אנשים מצליחים לגרום לי כמעט להאמין בהם, ואז שוברים הכל..

אני כבר לא מבינה מה עשיתי כל כך רע בחיי שמגיע לי להרגיש ככה באופן קבוע

תלויה באוויר, לבד, בלי שום דבר להשען עליו

אנשים באים והולכים, נכנסים לחיים שלי, נכנסים ללב שלי... ויוצאים באותה מהירות שבה נכנסו

כנראה שהתחושות שלי נכונות, אנשים רוצים דבר מסויים ממני (לא רק מה שהראש הכחול שלכם חושב), וברגע שהם מקבלים אותו \ לא מקבלים אותו הם עוזבים, הולכים, כאילו אני כלום חוץ מכלי להשיג את המטרות שלהם.

ואם זה לא זה, אז פשוט נמאס להם ממני... הם מגיעים לשלב שבו הם סומכים עליי, מדברים איתי, מבקשים עצה... הרבה עצות.. חופרים לא מעט, אבל אני סופגת הכל, ועוזרת כמה שאני יכולה כי לי אכפת... ובשניה שאני פותחת את הפה לדבר על משהו שמציק לי, פתאום נמאס. פתאום מתנקים קשר.

בשניה שהם צריכים לתת ולא רק לקבל, הכל משתנה..

תמיד אנשים מתלוננים שאני לא מדברת. שאני לא מספרת מה עובר בראש שלי, שאני לא מספרת מה עובר בלב שלי, שאני שותקת כל הזמן. ומקשיבה כל הזמן, שזה טוב, אבל היו רוצים לשמוע גם ממני - מה שמתברר כשקר גס, וישר הם חוזרים לדבר על עצמם.

התחושה הזאת נמצאת אצלי כבר המון זמן (מאז שאני זוכרת את עצמי האמת) והיא לא עוברת.

לפעמים אני ממש שמחה שאני מצליחה להדחיק את הרגשות שלי כל כך עמוק עד שאני שוכחת אותם.

זה לא אומר שאני חזקה, זה לא אומר שאני לא עצובה.

אני מרגישה רגשות, בתת מודע שלי. 

אולי כבר עדיף שאקח את מה שאני קוראת לו "כדורי הזומבי" שהפסיכיאטר המליץ עליהם? "לאזן את הרגשות" (זה מעלים את הרגשות כמעט לגמרי, אדישות עצומה, על-אנושיות, מרגיש כאילו הלב לא פועם. רק המוח עובד על הדברים שצריך.)

הרציונליות, הארציות, כל אלה קיימים בי וטמועים בי באופן טבעי, אבל עדיין דורשים מאמץ לפעמים "להפעיל את המתג"

"לכבות" את הרגשות

כדי שלא אצטרך לחשוב על כל החרא הזה.

שיהיה לכם שבוע נעים.

אגב, כשסתם דיברתי עם אותו הבחור המדובר בפוסט, יצא שאמרתי שאני לא מוצאת בחור באמת מספיק מתאים לי כדי שאני אהיה איתו, וכל מה שהיה לו להגיד לי זה:"תפתחי את העיניים".. נרקסיזם? סתם עצבן אותי.