הם רצו לשבור אותי

לשבור את הרוח שלי

כדי לעצב אותה מחדש

מזכיר לי את הנאצים באיזשהו מקום

הם מקטלגים אותנו לקטגוריות

מתייחסים אלינו כרכוש

גורמים לנו לתחושה רעה נפשית, פיזית ומנטלית

תחושה שאנחנו קטנים ולא שווים כלום

אם נבוא או אם נלך, זה לא משנה להם

אבל לא זה מה שמפריע לי.

הם יעשו הכל, אבל הכל כדי לעצב אותך, האדם האינדיבידואלי, הפרט, לבורג משומן היטב במערכת חסרת ההיגיון שלהם, בה כוח הכבידה לא פועל

בה הכל שונה, מכף רגל ועד ראש, שמיים וארץ.

הם מתייחסים אליך כאל רכוש, אבל לא כזה שהוא יקר ערך, אלא אחד כזה שהם קנו בשקל וחצי בשוק

ולא אומר להם כלום, חתיכת פלסטיק תוצרת סין.

רובוטיים, שווים, נראים אותו דבר, הולכים אותו דבר, אוכלים, שותים, משתינים ומחרבנים אותו דבר.

מתקלחים באותו החרא וישנים ביחד על החול.

וזה לא משפר את ההרגשה, כי אתה יודע שאם תלך זה לא באמת יזיז לאף אחד, תמיד יהיה מי שיחליף אותך, תמיד יהיה דם חדש וטרי להכשיר כדי להיכנס למערכת הזאת.

אחרי שבועיים, הם הצליחו.

הם שברו אותי, הם גרמו לי לבכות.

עבר שלב הבהייה באוויר במבט ריקני שגורר שאלות של:"הכל בסדר?" ו"תשתי מים"

עבר שלב העיניים האדומות

או ההתבאסות מהמצב הכללי

זה עמוק יותר. הגיע השלב שבו אני לא בטוחה שאני רוצה להיות חלק מזה, כי זה באמת פוגע בכל מיני תחומים בקיום שלי.

דבר שגורם לי לחשוב אם זה בטוח לתת לי את חמש המחסניות האלה, כל אחת עם 29 כדורים

רק אחת תישאר בסוף עם 28 ולידה נשק לא פרוק \ נצור \ בדוק (המפקד)

הייתי אדם חזק, שמצליח לשמור על עצמו ככה, למשך 18 שנים וחודש וחצי בדיוק.

הפכתי לאדם חלש שתלוי בנסיבות, שמסתובב אם טישו בתיק כל הזמן, עם העיניים האדומות מבכי ולא מעייפות.

עם המבט העצוב והברק המטריד הזה בעיניים, עם התחושה שכולם יודעים.

ונכון, הרבה אנשים עברו את זה לפני וגם יעברו אחריי, אבל לא כולם אותו דבר. 

רק צה"ל חושב שהוא יכול לקחת מאדם את כל היותו הוא עצמו, ולהפוך אותו לבורג פגום ומזדרגג תוצרת סין.

תוספת קטנה: 

תזכורת לעצמי - לפעמים הקזת דם סמלית משפרת את ההרגשה.