שיש תקופות שפשוט יש לכם יותר מידי זמן לחשוב?
אני בתקופה כזו כרגע.
זה בדרך כלל לא כזה בעייתי, כי אני נוטה לחשוב על דברים ברומו של עולם או ממש שטותיים. היתרון בזה הוא שהמצב עליו אני חושבת הוא תמיד א. לא בשליטתי, או לפחות לא בשליטה רק שלי, או ב. כל כך מטומטם שאני לא מבזבזת את הזמן שלי עליו.
אבל הפעם, המוח היקר שלי החליט לחשוב על העתיד שלי. אני דיי מרוצה מעצמי באופן כללי, ומזה הרבה זמן שאני רואה את עצמי כמישהי עם הרבה יכולות ועם הרבה פוטנציאל.בגלל זה הייתי די מופתעת מהמחשבה שעלתה בי פתאום- שאני לא מספיק טובה בשום דבר כדי לעשות ממנו קריירה, ומעבר לזה, אין לי שום דבר שאני מספיק טובה בו ומספיק אוהבת כדי להילחם עליו.
זה נשמע אפילו בתוך הראש שלי קצת שטויות, כי תמיד הייתי החברה המוכשרת, זאת שכל דבר שהיא מנסה היא מצליחה.
אבל זה בעצם העניין, אני לא באמת טובה בשום דבר, פשוט מעל לממוצע. מספיק כדי שזה ירשים אנשים, אבל לא מספיק בשביל שום דבר אחר.
מאז שהתחלתי להכיר את עולם המבוגרים, הבנתי שהרבה אנשים עובדים במשהו שהם לא בהכרח אוהבים. בטח שלא אוהבים באמת, עם תשוקה. ותמיד חשבתי שאני לא אהיה כזו, שאני אעשה משהו שאני אוהבת באמת, ואהנה כמה שיותר. אחרת לא אצליח לקום בבוקר.
אני עדיין דבקה באמירה השנייה, כלומר, אני לא חושבת שאני אצליח לקום בבוקר בשביל משהו שאני לא אוהבת. אבל לאחרונה נוצר בי קונפליקט פנימי, כי אמנם יש דברים שאני באמת אוהבת, אבל אני לא טובה בהם מספיק. אז איך אני אוכל להפוך אותם לקריירה?
גם דברים שאני אוהבת, לא תמיד יש באמת מה לעסוק בהם. ובטח שלא משהו עם כסף טוב. שגם זה, אגב, חלק מהעתיד שדמיינתי לעצמי פעם. עבודה עם כסף, וגם שאני אוהב אותה? מאוד נאיבי עכשיו כשאני חושבת על זה.
אבל הייתי מתפשרת על משהו בלי הרבה כסף, אם באמת היה לי סיכוי. אבל ככל שאני חושבת על זה יותר אני פחות מאמינה בעצמי.
זאת תחושה שכבר הרבה זמן לא הייתה לי, ואני מאוד לא מרוצה ממנה. כמו שכתבתי מקודם, לרוב אני באמת ביחסים טובים עם עצמי. והרבה זמן כבר לא התערערתי ככה, וזה ממש לא לעניין בעיניי. אני דורשת שזה יפסיק מיד.
על רקע זה החלטתי ללמוד לעשות שפגט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סבסטיאן