"כל אדם זקוק למקום פרטי בו יוכל לצאת מדעתו בשלווה ובכיף "

טוב אז אתמול פרסמתי את הפרק הראשון של הסיפור שלי אבל אז התחרטתי ומחקתי אותו כי הגעתי למסקנה שהוא לא ייצא כמו שרציתי

ועכשיו כתבתי פרק חדש .אני עוד לא ממש בטוחה לאן הסיפור יזרום אבל בנתיים קבלו את הפרק הראשון של הסיפור הראשון שלי (שאותו אני בטוח לא אמחוק)

תהנו ותגיבו

פרק 1

יישבתי בחדרי בשתיקה והבטתי על דמותי שהשתקפה מהמראה נשמתי עמוק 'היום חייך הולכים להשתנות ' חשבתי לעצמי בעצב אך ניסיתי לחייך מעט להעמיד פנים שזה באמת מה שאני רוצה ולשכנע את עצמי שאני ברת מזל ושכל אחד כאן מחכה להזדמנות שאני קיבלתי אבל בכלל לא רציתי-אך לא הצלחתי  ,הסטתי את מבטי מדמותי שבמראה לקופסא הכחולה שנחה על המיטה לצידי ולקחתי אותה ,פתחתי את המכסה הכחול חיוור שהתחיל לצבור מעט אבק ורפרפתי באצבעותיי על החפצים שהיו מונחים בתוכו שרידים מחיי הקודמים לפתע נפתחה הדלת ומיהרתי לסגור את הקופסא ננסי נכנסה לחדר וישבה לצידי "ויולט את מוכנה ? הם הגיעו" היא חייכה אלי ולחצה בחוזקה את זרועי ,ידעתי עד כמה זה קשה גם לה לכן ניסיתי לחייך חיוך קטן ואמרתי בטון הכי יציב שיכולתי לגייס "כן אני מוכנה " קמנו מהמיטה

כשהקופסא בידי האחת ובידי השנייה החזקתי רק מזוודה אחת –לא הייתי צריכה יותר מזה .

ירדנו למטה ונכנסנו אל הסלון שם יישבה שרה  מנהלת בית היתומים אם מר' וגב' דה לוקה

שלושתם שתו תה  ושוחחו בשקט כך שלא יכולתי לשמוע דבר עד שנכנסתי לחדר וקטעתי את דבריה של

שרה. אהבתי את שרה  היא הייתה בשנות השלושים לחייה והייתה גבוהה ,רזה ומאוד יפה  ,וגם מאוד מסורה לבית היתומים ותמיד הערכתי אותה על כך שלמרות גילה הצעיר הצליחה להחזיק אותו  כמעט לבדה חוץ מעזרתם של כמה עובדים ועדיין למצוא זמן להקדיש לכל ילד בבית היתומים כשהיה צריך אוזן קשבת או עצה היא הייתה כמו אמא בשבילי ובשביל כל אחד כאן ,שרה קמה ממקומה וניגשה אלי "הו הנה את ויולט ,בואי מר וגב' דה לוקה מצפים בקוצר רוח לפגוש אותם את זוכרת אותם נכון " אמרה בקול חלש ואימהי

והובילה אותי למקום בו יישבו שלושתם ,"כמובן "אמרתי בחביבות וחייכתי לעברם בחיוך קטן ומזויף

כאשר ניגשתי ללחוץ את ידיהם ,האדון וגברת דה לוקה היו בשנות ה30 אך נראו לפחות בני 20 והיו יפים  כמו דוגמני על .שמה הפרטי של גב' דה לוקה הייה אלנה ,היו לה שיער שחור גלי עיניים כחולות גדולות עצמות לחיים גבוהות ויפות תווי פנייה היו עדינים  וגופה הייה מחוטב כמו גופה של דוגמנית   .שמו הפרטי של מר דה לוקה הייה לורנצו' שיערו היה גם שחור ומסורק לאחור באופן מושלם עיניו שחורות ,גופו רחב ונראה שרירי בחליפתו השחורה.אך חוץ מהדברים האלה לא ידעתי עליהם דבר למרות שנפגשתי איתם רק 3פעמים מכיוון שלפי הנוהל בכל פעם שזוג מגיע לבית היתומים ורוצה הזדמנות להכיר את הילד לפני שהם מחליטים  שאותו הם רוצים לאמץ הם נפגשים איתו כמה פעמים אך תמיד בכל פגישה לא דיברו הרבה  והעדיפו לשאול על עצמי ופחות לספר על עצמם ,מאז פגישתנו השלישית  לא נפגשתי איתם במשך חודשיים והתחלתי כבר לחשוב שאולי התחרטו ולכן לוקח להם כל כך הרבה זמן מהנדרש להחליט למרות שאם זה היה כך לא הייתי מתאכזבת ממש .עד שאתמול הודיעה לי שרה כי הם החליטו שברצונם לאמץ אותי ושמחר יבואו לקחת אותי "מה שלומך ויולט" אמרה גב' דה לוקה ויישרה את חליפתה הכחולה שנראתה ייקרה כמו החליפה שלבש בעלה ונעלה נעלי עקב כחולות תואמות   (תמיד תהיתי למה התלבשו ככה בכל פעם שפגשתי אותם ) כשקמה ללחוץ את ידי "בסדר "אמרתי בנימוס והרגשתי מתוחה מעט כאשר קם גם מר דה לוקה ואמר בהתנצלות  "תודה רבה לך גב' פייפר על האירוח הנעים ,אך אנו צריכים להתחיל לזוז מצפה לנו נסיעה ארוכה חזרה הביתה "  ולחץ את ידה של שרה שאמרה במהירות "כמובן ,כמובן ננסי תלווה אתכם החוצה " ולאחר מכן ניגשה אליי ואמרה "דרך צלחה ויולט אנחנו מאוד נתגעגע אליך" ופייה התעכל בחיוך קטן ועצוב חיבקתי אותה בחוזקה ואמרתי "גם אני אתגעגע תודה שרה ,על הכול " לאחר שנפרדתי משרה ידעתי שעכשיו מגיעה פרדה לא כואבת פחות כאשר   דקות לאחר שגב' ומר' דה לוקה נפרדו שוב משרה והיא איחלה לנו נסיעה בטוחה, נעמדתי מחוץ לפתח בית היתומים.מר וגב' דה לוקה  חיכו ליד מכוניתם השחורה ואני וננסי עמדנו מסתכלות אחת על השנייה בצער והעיניים מביעות את מה שלא יכולנו להביע במילים לבסוף לאחר דקות ארוכות משכה אותי ננסי לחיבוק הכואב השני שלי להיום ואני חיבקתי גם אותה מסרבת להיפרד בפעם השנייה מעוד אדם שהייה לי כמו משפחה במקום הזה משהו משותף שהיה לי ולננסי הוא ששתינו לא היינו טובות בפרידות (גב' ומר' דה לוקה ביקשו לבוא לקחת אותי מאוחר בלילה למרות שזה היה נשמע ממש מוזר לי בהתחלה לא הייתה לי התנגדות מפני שאני יודעת שהיה קשה לי לעמוד בפרידה  מהילדים בבית היתומים   ולמרות שלשרה זאת גם נשמעה בקשה מאוד לא רגילה היא לא שאלה מה הסיבה ולא הייתה לה בעיה אם זה אז היא הסכימה  ) למדתי במשך הזמן כשהיו לפעמים ילדים מבית היתומים עוזבים ,אבל אני חושבת שהפרידה ממני הייתה הכי קשה –מהרגע הראשון התחברנו והיא הייתה כמו אחות גדולה בשבילי .

כשהתנתקנו לבסוף הצליחה לומר בקול מעט שבור "תתקשרי אליי כשתגיעי ותתארגני אוקיי"

"אה הא" הוצאתי בקושי קול להסכמה הנהנתי כי ידעתי שאם אנסה  לדבר יישר אתחיל לבכות לקחתי את המזוודה והקופסא שהיו מונחות על הרצפה ונכנסתי למכונית ,נוסעת הרחק מכל מה שהכרתי כל חיי ומהמקום ששימש לי בית ומשאירה שם את כל האנשים היקרים לי ,ממשיכה  אל החיים החדשים

והלא צפויים שלי בלי להביט לאחור.