"כל אדם זקוק למקום פרטי בו יוכל לצאת מדעתו בשלווה ובכיף "

מכיוון שאתמול היה ערב יום השואה והיום הוא יום הזיכרון לשואה החלטתי להקדיש את הפוסט הזה לזכר :

כל אותם המיליון וחצי ילדים ,שחייהם נקטעו באכזריות בטרם עת ,נקטפו ונגוזו מעל פני האדמה ויחד איתם חלומותיהם ,שאיפותיהם ,העתיד שיכל להיות לכל אחד ואחד מהם .

ההורים שנאלצו לוותר  על היקר להם ביותר על בשר מבשרם וחלק מעולמם :ההורים שזרקו את ילדיהם מהרכבת או מסרו אותם למשפחות או מנזרים שיסתירו אותם בלי ידיעה אם ישובו לראות אותם ,אם יחיו עד אז ,והשאירו אותם יתומים מאב ואם ,בלי הבטחה שילדיהם יזכו שוב להרגיש את חיבוקים ומילותיהם המרגיעות כשיהיו עצובים או פצועים משאירים אותם להסתדר לבדם בלית ברירה .

על הזכרונות של השמחה והצחוק והאהבה ,זכרונות ורגשות שפעמו בתוך כל אדם ואדם שבגלל היותו יהודי  דעכו בו רגשות אלו וזכרונות אלו ובמקום זאת נאלץ לעבור על בשרו ונפשו סוג חדש מייסר ,כואב ומשפיל של רגשות וזכרונות .

  כל אותם 6 מיליון היהודים שמתו בתאי הגזים ,בתנאים לא אנושיים במחנות העבודה ,ביערות ואף פעם לא זכו להרגיש שוב מהי שמחה ואהבה וצחוק ,

לא זכו לעלות לא"י ולהרגיש פעם אחת הרגשה של שייכות וגאווה לאומית

,והשאירו אחריהם לבבות שבורים וזיכרונות .

אני יודעת שזה לא הרבה אבל אני לא ממש יודעת איך להביע את מה שאני מרגישה ,המחשבות שלי והרגשות שלי לגבי זה

אבל זה המעט שרציתי לעשות כדי לזכור באופן ראוי את 6 המיליון מעמנו שנטבחו בצורה כזאת בעוד העולם שתק .