לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

"כל אדם זקוק למקום פרטי בו יוכל לצאת מדעתו בשלווה ובכיף "




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2011    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

4/2011


אחרי הרבה שכתובים (תופים חחח) הפרק השני ובגלל שאני במצב רוח השראתי חח כנראה מחר ייעלה הפרק השלישי

הייתי מעלה אותו קודם אבל היה לי טיול אם המשפחה ליומיים (היה כיף) תהנו מהפרק ותגיבו (זה לקוראים העתידיים ולעכשווים כי נכון לעכשיו יש רק אחת אבל מאוד מפרגנת (מתה עליך צ'וצ'י ) )

פרק 2

 

השמיים נצבעו בצבע כחול חיוור כאשר פקחתי את עיניי 'כנראה נרדמתי' חשבתי לעצמי והסתכלתי בשעון שעל פרק ידיי "5 בבוקר" אמרתי מופתעת שהצלחתי לישון 6 שעות כשבתחילת הנסיעה הייתי כל כך ערנית ,פתאום שמעתי קול שקטע את מחשבותיי והיה שייך לגב' דה לוקה שהסתובבה אלי ,הביטה בי בחיוך ואמרה "או יופי אני רואה שהתעוררת ,עוד מעט אנחנו מגיעים" הנהנתי כדי לסיים בזה את השיחה ולאחר שהסתובבה חזרה פניתי להביט בנוף שהשתקף מהחלון –כבר יישנתי מספיק . המראה היה יפה על רקע הזריחה שהתחילה מעולם בחיי לא ראיתי כל כך הרבה ירוק ופריחה הרי הטיולים היחידים שיכולנו להרשות לעצמנו היו לטיול מדי פעם לפארק הגדול שלא היה רחוק מבית היתומים ולפעמים שרה הייתה לוקחת איתה כל פעם קבוצת ילדים אחרת איתה לקניות בעיר בשביל בית היתומים אבל טיולים של ממש היו מותרות שלא יכולנו להרשות לעצמנו ,למרות שהמראות התחלפו מהר לנגד השתדלתי לעקוב אחריהם ויכולתי לקלוט בעיניי גבעות שטוחות וירוקות שנמשכו מטרים על מטרים ופרחים פורחים בצבעים שונים על חלק מהם כאילו מישהו הכתים אותן בכתמים קטנים וצפופים בכל מיני צבעים והיה ומדי פעם היו נטועים עליהן עצים  ושיחים  ,ולאחר זמן מה השתנה הנוף מעט ובהדרגה יכולתי לראות רכסי הרים ירוקים שנראו קטנים מרחוק ויותר קרוב לשדות הפרחים צוקים שטוחים ורחבים  אבל לא כל כך גבוהים מעליהן ,כל המראות האלו היממו אותי והוצאתי טיפה את ראשי מהחלון כדי לשאוף עוד מהריחות שהפיק כל היופי הזה ושהורגשו מעט באוויר ,הרוח הצליפה על פניי וציננה את החום שהרגשתי במכונית עצמתי את עצמתי את עיניי אך לאחר כמה זמן נאלצתי לפקוח אותן בגלל השינוי שהורגש:המכונית האטה את נסיעתה ,הרוח הפסיקה להצליף על פני ,אורה של נעלמה  והריח המתקתק של הפרחים בריח חזק וחריף שלו ,כאשר פקחתי את עיניי נדהמתי לגלות ששורה צפופה עצי אורן סוגרים עלינו משתי צדדי השביל וכמעט הסתירו את השמש שרק קרניים אחדות ממנה הצליחו להסתנן

הוצאתי מעט את ראשי מהחלון והסתכלתי מהופנטת בענפי עצי האורן הגבוהים שקני השמש נוגעות בהן וחוצות אותן ,המשכתי כך עד ששמעתי את חריקת הבלמים וחזרתי למטה בעוד שראשי עדיין מסוחרר מהמראה שריתק אותי למעלה בראשי העצים . כשהבנתי שנעצרנו שאלתי בבלבול "למה עצרנו ?" מר' וגב' דה לוקה יצאו מהמכונית בלי לענות על שאלתי ואחרי רגע הגיע מר' דה לוקה ,ופתח את דלת המכונית שבמושב האחורי בשבילי תוך שהוא עונה על שאלתי בטון משועשע "כי כבר הגענו?" הבטתי סביבי :המקום שבו היינו היה נראה כקרחת יער גדולה שבמרכזה עמד בית גדול ולבן בעל 3 קומות גדולות ורחבות ,דלת הכניסה הייתה מורכבת משתי דלתות עץ חומות גדולות וכמה סנטימטרים מכל צד של הדלת היו ממוקמות שתי חלונות זכוכית גדולות שדרכן היה אפשר לראות את המטבח והסלון ,השמש שעכשיו התגלתה ולא הוחבאה ע"י עצי האורן שפכה את אורה העדין והרך על הבית ומסביבו והכול נראה כאילו היה לקוח מאגדה (למרות הבית המודרני) הסביבה החדשה הזאת היממה אותי אך אם זאת הרגשתי בטוחה במקום אליו הגעתי ,כאילו אני נמצאת בבית ,שייכת .פתאום הרגשתי יד נוגעת בזרועי וקוטעת את מחשבותיי "בואי תיכנסי לבית ויולט אל תעמדי שם סתם כך " אמרה גב' דה לוקה ומשכה אותי אחריה ,כאשר נכנסנו בדלתות העץ הגדולות מיד אחרי מר' דה לוקה. חדר הכניסה היה גדול וחיבר בין המטבח לבין הסלון ומולנו היה גרם המדרגות שהוביל לקומות למעלה , "בואי אני אראה לך את חדרך ואם תרצי מחר בבוקר אעשה לך סיור בבית "אמרה גב' דה לוקה בחביבות כשהבחינה בי סוקרת את הבית או לפחות חלק ממנו .היא ניגשה לקיר שעמד במקביל לגרם המדרגות ולחצה על מתק אור כסוף שחשף בפני גרם מדרגות שהוביל למטה ירדתי אחרי גב' דה לוקה ואחרי זמן קצר עמדנו מול דלת עץ כהה היא פתחה אותה ומולי נגלה החדר הכי גדול ומדהים שראיתי בחיי :כל החדר היה צבוע בצבעי סגול ולבן (מוזר כי הצבע האהוב עליי הוא סגול) מיטה שמעליה כילה ועליה כריות רבות בגווני סגול וגם בשחור ,כוננית  ספרים שהגיעה עד התקרה  לידה שתי דלתות עץ גדולות שלא היה לי למה הן שם ,מול הכוננית היה שולחן בצבע סגול ועליו מחשב נייד ומול המיטה עמדו שלושה פופים גדולים ומולם טלוויזיית פלזמה וכל רצפת החדר הייתה מכוסה משטיח אפור צמרירי הבטתי בתדהמה בחדר והתחלתי להיכנס לתוכו בוחנת כל פרט ופרט ובמיוחד מתפעלת מכמות הספרים שהיו בכוננית ,הדבר שהכי אהבתי לעשות זה לקרוא אבל בבית היתומים לא היו הרבה ספרים חדשים אז יצא שאת כל הספרים הייתי קוראת כבר 4-5 פעמים .

לבסוף ניגשתי אליה ואמרתי מנסה למצוא את המילים כדי להודות "גב' דה לוקה אני..." אך היא קטעה אותי ואמרה בתנועת יד מבטלת "אוי ויולט זה שום דבר באמת ובבקשה תיקראי לי אלנה הרי אנחנו כבר מכירות נכון.אין צורך ברשמיות כזאת " צחקקה וקרצה לי ,חייכתי ואמרתי "תודה אלנה אף פעם לא היה לי כזה חדר יפה ו...משפחה חוץ מבית היתומים "אמרתי את המילים האחרונות בשקט אך היא כנראה שעה מפני שחייכה אלי חיוך קטן ועצוב ומשהו השתנה בהבעת פנייה שנראה לי למרבה הפלא לא של רחמים אלא של הזדהות אך לאחר שנייה חזרה לפרצופה הרגיל והמחייך ומיהרה לשנות נושא בכך שאמרה שיש דבר אחד אחרון בחדר שפספסתי ,היא לקחה את ידי ומשכה אותי לאורך הקיר והראתה לי שתי דלתות מזכוכית שהיו במקביל למיטה נכנסנו והתברר לי שזה חדר מקלחת שבו היו שירותים ,אמבטיה גדולה ,ולידה ג'קוזי זה היה כבר די ויותר אך לא אמרתי לה דבר כי פחדתי שתיעלב היות שטרחה כל כך בשבילי ורק הודיתי לה עוד פעם "בבקשה יקירתי" אמרה אלנה אחרי שייצאנו מחדר האמבטיה והוסיפה "טוב את בטח עייפה מהנסיעה אז אני אניח לך ואתן לך לנוח לילה טוב " אמרה ויצאה מהחדר ,נשכבתי על המיטה  הרכה והנוחה  לאחר שיצאה ולמרות שלא הרגשתי עייפה בכלל לאחר כמה דק' הרגשתי את העייפות משתלטת על גופי ונרדמתי . שמעתי דפיקות חזקות ופקחתי לאט את עיניי ,תהיתי מה הן הדפיקות האלה שהתחילו להכאיב לראשי ולקח לי כמה דק' להבין שמקורן הגיע מכיוון הדלת  ניגשתי לדלת ופתחתי אותה מולי עמד ילד קטן והכי יפה שראיתי בחיי שיערו החום הגיע עד כתפיו והחומות בהירות גדולות בוהות בי "שלום אמא קוראת לך לארוחת הבוקר " הוא חייך אלי חיוך קטן ,"בסדר "אמרתי לו בחיוך והוספתי תוך כדי שאני מסתובבת לחדר לראות איפה הנחתי את המזוודה שלי "אני רק אתלבש ו.." אך בשניה שהסתובבתי אליו חזרה הוא נעלם 'זה מוזר' חשבתי לעצמי וסגרתי את הדלת.
נכתב על ידי , 24/4/2011 23:01  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פרק פרק פרק פרק


טוב אז אתמול פרסמתי את הפרק הראשון של הסיפור שלי אבל אז התחרטתי ומחקתי אותו כי הגעתי למסקנה שהוא לא ייצא כמו שרציתי

ועכשיו כתבתי פרק חדש .אני עוד לא ממש בטוחה לאן הסיפור יזרום אבל בנתיים קבלו את הפרק הראשון של הסיפור הראשון שלי (שאותו אני בטוח לא אמחוק)

תהנו ותגיבו

 

פרק 1

יישבתי בחדרי בשתיקה והבטתי על דמותי שהשתקפה מהמראה נשמתי עמוק 'היום חייך הולכים להשתנות ' חשבתי לעצמי בעצב אך ניסיתי לחייך מעט להעמיד פנים שזה באמת מה שאני רוצה ולשכנע את עצמי שאני ברת מזל ושכל אחד כאן מחכה להזדמנות שאני קיבלתי אבל בכלל לא רציתי-אך לא הצלחתי  ,הסטתי את מבטי מדמותי שבמראה לקופסא הכחולה שנחה על המיטה לצידי ולקחתי אותה ,פתחתי את המכסה הכחול חיוור שהתחיל לצבור מעט אבק ורפרפתי באצבעותיי על החפצים שהיו מונחים בתוכו שרידים מחיי הקודמים לפתע נפתחה הדלת ומיהרתי לסגור את הקופסא ננסי נכנסה לחדר וישבה לצידי "ויולט את מוכנה ? הם הגיעו" היא חייכה אלי ולחצה בחוזקה את זרועי ,ידעתי עד כמה זה קשה גם לה לכן ניסיתי לחייך חיוך קטן ואמרתי בטון הכי יציב שיכולתי לגייס "כן אני מוכנה " קמנו מהמיטה

כשהקופסא בידי האחת ובידי השנייה החזקתי רק מזוודה אחת –לא הייתי צריכה יותר מזה .

ירדנו למטה ונכנסנו אל הסלון שם יישבה שרה  מנהלת בית היתומים אם מר' וגב' דה לוקה

שלושתם שתו תה  ושוחחו בשקט כך שלא יכולתי לשמוע דבר עד שנכנסתי לחדר וקטעתי את דבריה של

שרה. אהבתי את שרה  היא הייתה בשנות השלושים לחייה והייתה גבוהה ,רזה ומאוד יפה  ,וגם מאוד מסורה לבית היתומים ותמיד הערכתי אותה על כך שלמרות גילה הצעיר הצליחה להחזיק אותו  כמעט לבדה חוץ מעזרתם של כמה עובדים ועדיין למצוא זמן להקדיש לכל ילד בבית היתומים כשהיה צריך אוזן קשבת או עצה היא הייתה כמו אמא בשבילי ובשביל כל אחד כאן ,שרה קמה ממקומה וניגשה אלי "הו הנה את ויולט ,בואי מר וגב' דה לוקה מצפים בקוצר רוח לפגוש אותם את זוכרת אותם נכון " אמרה בקול חלש ואימהי

והובילה אותי למקום בו יישבו שלושתם ,"כמובן "אמרתי בחביבות וחייכתי לעברם בחיוך קטן ומזויף

כאשר ניגשתי ללחוץ את ידיהם ,האדון וגברת דה לוקה היו בשנות ה30 אך נראו לפחות בני 20 והיו יפים  כמו דוגמני על .שמה הפרטי של גב' דה לוקה הייה אלנה ,היו לה שיער שחור גלי עיניים כחולות גדולות עצמות לחיים גבוהות ויפות תווי פנייה היו עדינים  וגופה הייה מחוטב כמו גופה של דוגמנית   .שמו הפרטי של מר דה לוקה הייה לורנצו' שיערו היה גם שחור ומסורק לאחור באופן מושלם עיניו שחורות ,גופו רחב ונראה שרירי בחליפתו השחורה.אך חוץ מהדברים האלה לא ידעתי עליהם דבר למרות שנפגשתי איתם רק 3פעמים מכיוון שלפי הנוהל בכל פעם שזוג מגיע לבית היתומים ורוצה הזדמנות להכיר את הילד לפני שהם מחליטים  שאותו הם רוצים לאמץ הם נפגשים איתו כמה פעמים אך תמיד בכל פגישה לא דיברו הרבה  והעדיפו לשאול על עצמי ופחות לספר על עצמם ,מאז פגישתנו השלישית  לא נפגשתי איתם במשך חודשיים והתחלתי כבר לחשוב שאולי התחרטו ולכן לוקח להם כל כך הרבה זמן מהנדרש להחליט למרות שאם זה היה כך לא הייתי מתאכזבת ממש .עד שאתמול הודיעה לי שרה כי הם החליטו שברצונם לאמץ אותי ושמחר יבואו לקחת אותי "מה שלומך ויולט" אמרה גב' דה לוקה ויישרה את חליפתה הכחולה שנראתה ייקרה כמו החליפה שלבש בעלה ונעלה נעלי עקב כחולות תואמות   (תמיד תהיתי למה התלבשו ככה בכל פעם שפגשתי אותם ) כשקמה ללחוץ את ידי "בסדר "אמרתי בנימוס והרגשתי מתוחה מעט כאשר קם גם מר דה לוקה ואמר בהתנצלות  "תודה רבה לך גב' פייפר על האירוח הנעים ,אך אנו צריכים להתחיל לזוז מצפה לנו נסיעה ארוכה חזרה הביתה "  ולחץ את ידה של שרה שאמרה במהירות "כמובן ,כמובן ננסי תלווה אתכם החוצה " ולאחר מכן ניגשה אליי ואמרה "דרך צלחה ויולט אנחנו מאוד נתגעגע אליך" ופייה התעכל בחיוך קטן ועצוב חיבקתי אותה בחוזקה ואמרתי "גם אני אתגעגע תודה שרה ,על הכול " לאחר שנפרדתי משרה ידעתי שעכשיו מגיעה פרדה לא כואבת פחות כאשר   דקות לאחר שגב' ומר' דה לוקה נפרדו שוב משרה והיא איחלה לנו נסיעה בטוחה, נעמדתי מחוץ לפתח בית היתומים.מר וגב' דה לוקה  חיכו ליד מכוניתם השחורה ואני וננסי עמדנו מסתכלות אחת על השנייה בצער והעיניים מביעות את מה שלא יכולנו להביע במילים לבסוף לאחר דקות ארוכות משכה אותי ננסי לחיבוק הכואב השני שלי להיום ואני חיבקתי גם אותה מסרבת להיפרד בפעם השנייה מעוד אדם שהייה לי כמו משפחה במקום הזה משהו משותף שהיה לי ולננסי הוא ששתינו לא היינו טובות בפרידות (גב' ומר' דה לוקה ביקשו לבוא לקחת אותי מאוחר בלילה למרות שזה היה נשמע ממש מוזר לי בהתחלה לא הייתה לי התנגדות מפני שאני יודעת שהיה קשה לי לעמוד בפרידה  מהילדים בבית היתומים   ולמרות שלשרה זאת גם נשמעה בקשה מאוד לא רגילה היא לא שאלה מה הסיבה ולא הייתה לה בעיה אם זה אז היא הסכימה  ) למדתי במשך הזמן כשהיו לפעמים ילדים מבית היתומים עוזבים ,אבל אני חושבת שהפרידה ממני הייתה הכי קשה –מהרגע הראשון התחברנו והיא הייתה כמו אחות גדולה בשבילי .

כשהתנתקנו לבסוף הצליחה לומר בקול מעט שבור "תתקשרי אליי כשתגיעי ותתארגני אוקיי"

"אה הא" הוצאתי בקושי קול להסכמה הנהנתי כי ידעתי שאם אנסה  לדבר יישר אתחיל לבכות לקחתי את המזוודה והקופסא שהיו מונחות על הרצפה ונכנסתי למכונית ,נוסעת הרחק מכל מה שהכרתי כל חיי ומהמקום ששימש לי בית ומשאירה שם את כל האנשים היקרים לי ,ממשיכה  אל החיים החדשים

והלא צפויים שלי בלי להביט לאחור.

 

 

 

 

 

  

  

 

 

 

נכתב על ידי , 20/4/2011 21:52  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



תשובות לשאלון השבועי


- כמה אנשים שהכרתן כבר מתו?
1 אבל יש אנשים שאני מכירה שאנשים קרובים אליהם מתו אבל בכל פעם ששמעתי על זה נהייתי ממש עצובה
בעיקר כי האנשים שאיבדו את האנשים הקרובים לחייהם הם ידידים שלי .

- מה נראה לכן שקורה כשמתים?
נראה לי לא מרגישים כלום ואחר כך אני לא ממש יודעת .

- ממה הייתן רוצות למות?
מזקנה במיטה שלי עד כמה שזה נשמע חולני אומרים שהכי טוב למות ככה בכל דרך אחרת זה מכאיב .

- ממה הכי לא הייתן רוצות למות?
כל דרך שהיא לא הדרך הטבעית למות

- אתן מפחדות מהמוות?
אני לא יודעת אני חושבת שכן יצא לי לחשוב שאולי המוות קצת מפחיד כי אז אתה מפסיק לדבר ולצחוק ולעשות את כל הדברים שאתה עושה כשאתה חי ואתה בעצם נפרד מכל מי שאתה מכיר ויקר ללבך ואתה מפספס את כל הדברים שממשיכים לקרות בעולם .

- יש אנשים שהייתן רוצות שימותו?, למה?
מממש לא אולי אמרתי כמה פעמים או חשבתי את זה על אנשים שממש שנאתי והכעיסו אותי אבל אין אף אחד שהייתי ברצינות רוצה שימות .

- מה דעתכן על המתות חסד?
אני לא יודעת

נכתב על ידי , 19/4/2011 05:03  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ליל הסדר


 

קריצהליל הסדר היה נחמד ומצחיק ,פגשתי את שתי הבנות דודות המהממות שלי ואת הבן דוד החתיך שלי (למרות ששנים מהבנינ דודים שלי גרים במושב אני לא רואה אותם הרבה ) היה ממש כיף לראות את הבת דודה שלי שכבר לא גרה במושב וראיתי את סבא וסבתא שלי .טיפה התאכזבתי שהיו מעט אנשים אבל עדיין מאוד נהניתי והצטלמתי איתם מלאא.... בערך חחח דוד שלי הריץ קטעים כשהוא קרא את ההגדה לפעמים הוא עשה משהו שגרם לנו להתפוצץ מצחוק והוא אפילו לא הבין למה נשבעת שהיו פעמים שכשהוא חייך הוא היה נראה כמו ילד קטן (טוב בערך אבל אין לו פנים ילדותיות )

בקיצר הסדר ה-כ-י טוב שהיה לי חוץ מקטע אחד (אמרתי לאמא שלי שאם אני מוצאת את האפיקומן למרות שרק אחותי הייתה בגיל לשחק את זה עדיין

היא קונה לי מכנסיים מH a M או מזארה או חולצה או נעליי עקב (יכולתי להשיג את זה גם בלי האפיקומן אבל היין עלה לי לראש ) בסוף אחותי מצאה אותו וקיבלה מדוד שלי 100 שקל (חחח לא נורא שנה הבאה)

אז זה מה שעבר עליי בליל הסדר ואני לא רוצה לראות לפחות עד מחר אוכל

מקווה שעבר עליכם ליל סדר נחמד וחג שמח :))

נכתב על ידי , 18/4/2011 23:30  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



היכרות


שמי JULIET ׁ(רק בבלוג) ואולי בהמשך אני אחשוף את השם האמיתי שלי פתחתי את הבלוג הזה משתי סיבות :כי רציתי לראות איך זה יהיה לפתוח בלוג

והסיבה השנייה היא כי כבר שנתיים שאני מכורה לישראבלוג ויכולה לשבת שעות על המחשב בלקרוא סיפורים וקטעים שאנשים כתבו מהראש שלהם או סתם מהחיים וזה עשה לי חשק גם להתחיל לכתוב ואולי כאן אני אוכל לפרוק חלק מהדברים שאני לא יכולה לספר לאנשים שקרובים לי ואני מחזיקה בתוכי

ועכשיו קצת על עצמי :אני רגישה ,חברותית ,קצת משוגעת (זה רק בשעות הקטנות של הלילה או אם אני בהיי מבחינת מצב רוח ),פרנואידית,מוזרה,עושה ורק אז חושבת , עקשנית ,מתעצבנת בקלות,צינית,ומצחיקה . אני אוהבת לשיר ולשחק (7 שנים בתחום ) ,לצייר ולנגן בגיטרה ואני לא יכולה בלי מוסיקה לפחות 23 שעות ביממה . בבלוג הזה אני אפרסם כל מיני קטעים שכתבתי ואת הסיפור הראשון שלי בהמשכים ואולי קטעים מהחיים שלי אם ייתחשק לי לשפוך כאן

אז אחרי כל החפירות על עצמי (חחחח) הנה קטע קצר שכתבתי ואולי אם יהיה לי זמן מחר אני אעלה את הפרק הראשון בסיפור שלי .

 

 

 

לראות הכל ממעוף הציפור

 

היא עמדה על קצה ההר מסתכלת על הגבעות הירוקות והיער שהתפרסו לפנייה

היא הרגישה כמו ציפור הרועה הכול מלמעלה ,היא הרגישה חופשייה ,סוף סוף היא הרגישה שהיא יכולה לעוף אל החופש היא נשמה עמוק את האוויר הצח לריאותיה ופרשה את ידיה ,היא הרגישה את הרוח מלטפת את פנייה וגופה ,לפתע החל משהו להשתנות מסביב היא הרגישה איך גופה נעשה קל יותר ומאבד את משקלו רגליה איבדו את אחיזתן בקרקע והורמו לאט על קצות הבהונות כמו בלרינה עד שלא נגעו יותר באדמה ,ידיה נשארו פרושות הרוח חגה מסביבה והתהדקה סביבה יותר ויותר משהו קסום התרחש באוויר ,בהתחלה נתקפה הנערה בהלה קלה כשראתה שהיא  באמת באוויר אבל לאחר מכן השתחררה וצחקה בקול נהנית מהרגע כשהיא עטופה במעטה הרוח שלה היא מצאה עצמה הנערה עפה מעל לשטחי הגבעות והיער ,ומקומות נוספים שמעולם לא הגיע אליהם מעבר לגבעות:ערים ,כפרים,נהרות שקטים שזורמים ומסתיימים במפלים אשר שוכנים במקומות ירוקים וקסומים ,היא עברה מעל לים הגדול וחצתה אותו במעופה לעבר ארצות שונות שבהן עוד לא ביקרה מעולם ואולי גם לא ידעה על קיומן,הנערה הוקסמה  ונהנתה היא רצתה עוד והרוח מילאה את רצונה לבסוף הגיעה סיום תפקידה של השמש  אשר ירדה מהשמים צוללת לים ,השמים הכחולים שינו צבעם ,והפכו לערבוביה קסומה של צבעים עדינים ומרהיבים:סגול,ורוד חיוור,כתום חיוור,כחול כהה . הנערה התמלאה במעט עצבות כאשר עברו במוחה המחשבות על לחזור לעמוד שוב על הקרקע ולהיות חסרת כוח כנגד כוח המשיכה אבל ליבה גם התמלאה התרגשות ואושר שכמוהו מעולם לא חוותה צמרמורת  אחזה בה. לבסוף חזרה הבחורה לעמוד באותו מקום על קצה הצוק שמשם הרוח לקחה אותה כעת היא השתחררה ממנה לאט לאט באותם סחרורים  שבהם  גם התהדקה סביב גופה .הנערה אחוזת הקסם שאפף אותה לפני רגע הרגישה שמילאה את חלומה הגדול ביותר :היא זכתה להיות חופשייה ולראות הכול ממעוף הציפור .

נכתב על ידי , 17/4/2011 23:10  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי: 




461
הבלוג משוייך לקטגוריות: חטיבה ותיכון , אהבה למוזיקה , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לjuliet 16 אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על juliet 16 ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)