מאחורה עמדה ילדה מתולתלת , ביישנית שהסתכלה עלייה וחייכה , אמילי אמרה :"תכירי זאת טוהר" והצביעה לעברה "היי , גאלה " נשקתי לה .

היו ארבע מיטות בחדר , תפסתי את המיטה ליד החלון ושאלתי אם המיטה פנויה , שניהם הנענו לחיוב .

"אז ... מה זה המדים האלה תגידו לי ?" הן צחקו "את תתרגלי" אמילי נסתה להרגיע אותי "גם אנחנו היינו כמוך בהתחלה" טוהר המשיכה .

"אל תדאגי זאת לא הצרה היחידה שתהיה לך פה" נכנסה מישהי לחדר , אמילי וטוהר עשו פרצוף חמוץ וטוהר לחשה "אוי לא" .

והילדה ששמעה את האמירה של טוהר אמרה "טוהר חמודה שלי אף אחד לא דיבר אלייך , את בכל מקרה לא רצויה פה" נזפה .

טוהר שתקה ואילו אמילי התפרצה "חחחח הצחקת לנו את התנוך השמאלי , זוהר את יכולה לטוס מפה לחברה הבלונדה שלך" , "אם הייתי יכולה הייתי מזמן עוזבת אותכן פה יחד עם הילדה הזאת שהרשתה לעצמה לדבר אל חברה שלי מקודם" קראה ואני עניתי "קודם כל לילדה הזאת יש שם : אמילי , דבר שני את יכולה למסור לחברה שלך שתפסיק לשגע אותי ולהמציא תירוצים שכואב לה ? עלק כאילו אווה , היא לא מכירה אותי !" צעקתי עלייה .

אוף רק הגעתי ומצאתי לי אויבים , יופי גאלה ! רק אל תתעצבני את יודעת שזה לא יגמר טוב , הם לא מכירים אותך , הם לא יודעים מי את !

תשתחררי מחשבות עברו במוחי שאני חייבת להרגיע את עצמי . "כל התלמידים לרדת למטה ולהסתדר למסדר !" קראה מישהי ברמקול .

"מהר מהר ! צריך לרדת ! לפני שהמפקדים יהרגו אותנו" אמילי משכה אותי , מבולבלת רצתי במסדרון כאשר אני רואה עדר של ילדים רצים כמוני לעבר המדרגות , תוך דקה כולם כבר היו למטה .

הסתדדרנו איכשהו ופעם ראשונה ראיתי את כל הילדים מסודרים ואפשר היה להבחין בפנים חדשות ופנים שראיתי קודם לכן כמו הקבוצת הבנים החתיכים ביותר ! נא להדגיש .

זה היה מדהים לראות איך כולם שווים , כולם באותם מדים אך גם היה אפשר לראות את השוני בעיקר בפנים , את הילדים עם הביטחון העצמי ואלה הקצת יותר ביישנים , אלה עם הפנים הרציניות ואלה עם הניצוץ בעיניים . השתרר שקט במקום והמפקדים עברו ילד ילד בקריאת שמות כדי לוודא שכולם נמצאים .

כל ילד או ילדה שהקריאו בשמו היה חייב להצדיע . "אמילי , תגידי יש פה מצעים נקיים ? " לחשתי לעבר אמילי שעמדה בטור לידי .

"כן ! תרגעי מפונקת" חייכה ואני רק צחקקתי "גברת בן שבת באלך לשתף אותנו במה שאת עוברת ברגע זה?" נרתתי והרמתי את הראש לעבר המפקד , עיניים ננעצו בי . "המפקד לפי מה שידוע לי המחזור שלי רק בשבוע הבא" אמרתי כשגבי זקוף ,

"לא הספיק לך המהומה שעשית בבוקר אה ?" נזף בי ואני כלא מבינה הרמתי גבה "גברתי במקום הזה תוך עשר דקות כל הפנימיה יודעת" אמר ,

"אז אני מניחה שגם עכשיו כל הפנימיה תדע שהמחזור שלי בשבוע הבא?" מתחכמת וזוכה לנקודה לזכותי .

הצלחתי להביט מבט חטוף להצידה וראיתי ילדים מעופקים מלצחוק אך נשארה דממה .

המפקד התקדם לעברי מחייך "גאלה בן שבת לחדר שלי מיד !" צרח , אחרי הקטילה המוחצת שלי לא היו לו דבר מה להגיד .

"איפה החדר שלך?"שאלתי בחשש כמו סתומה מנסה לחמם את האווירה , ראיתי את המפקד מתחיל להתעצבן העדפתי פשוט ללכת מהמקום בלי שאף אחד ירגיש .

אחרי עשר דקות כשכולם התפנו לחדרים להערך לארוחת בוקר בקפיטריה המפקד נכנס לחדרו ואני בתגובה עמדתי,

הלך בצעדים מרעישים מאחורי שולחנו ואני הצדעתי לו והוא החזיר לי בהצדעה וישבנו . "גברתי הצעירה , נראלי ששכחת לאן הגעת ,

זאת פנימיה שנותנת לך מקום מחייה ואוכל מה שלא יכולת לקבל בבית" השפלתי את מבטי והוא המשיך "אבל למרות זאת באת לפנימייה שונה ,

פנימייה צבאית . פה יש חוקים ואם את לא מקיימת אותם יש עונשים מובן ?" הדגיש בקול רם את המילה האחרונה . "מובן המפקד" אמרתי .

"אוקיי אז בתור התחלה שבוע ימים את תצטרכי לעשות עבודות שירות במטבח ולעזור למאמן כושר של הבנים בכל דבר שיצטרך ,

תתחילי כבר היום לכי עכשיו ישר למטבח" המפקד לא חיכה לתגובה שלי והלך לפתוח לי את הדלת , הצדעתי ויצאתי כעוסה .

למה ? למה ? הייתי צריכה לבוא לפנימייה צבאית ? ידעתי שלא הייתי צריכה לתת לשלומית לבחור את הפניימיה שמתאימה לי !!

לפני שהילדים הגיעו לחדר האוכל נכנסתי למטבח להכיר קצת את הצוות . "אז מה עשית ?" שאלה אותי מישהי ,

אחת העובדות כנראה וחייכה "סיפור ארוך ..." אל תדאגי את תסיימי פה מהר , אני יעזור לך להכיר את כל הצוות פה במטבח וילמד

אותך איך להכין את האוכל מבטיחה לך שת תעברי את השבוע הזה בכיף ! אמרה "מה זה בכיף !" זלזלתי והיא צחקה .

יפה , ככה קראו לה הייתה ממש נחמדה , היא עזרה לי בהכול בדיוק כמו שאמרה ולאט לאט ילדים הגיעו לחדר האוכל ומתיישבים כל אחד עם החברים שלו בקבוצות קבוצות .

"ליהי צאי להביא את האוכל הזה לשולחן מס' 7 " יפה צעקה מהצד השני של המטבח "מה ?" שאלתי מתפלאה , אני ? למלצר ? OMG . היא דחפה אותי עם המגש מהדלת ויצאתי מבוהלת . הקבוצות היו שקופות , ניתן היה להבחין בדירוג מקובלים יותר המקובלים פחות והאלה בכלל "החנונים" . הבחנתי באמילי ובטוהר שהשתייכו למקובלים פחות האלה האמצעים .

היא נופפה לי לשלום והחזרתי לה בשלום .טוב אני צריכה לחפש את שולחן מס' 7 אמרתי בתקווה כבר לסיים עם זה,

שאלתי איזו ילדה אחת איפה זה שולחן 7 כי עדיין לא הכרתי את המקום . היא עזרה לי והצביעה על השולחן , הודתי לה.

וכשאני מסתכלת לכיוון השולחן לא יכול להיות !!! אותם בנים מהבוקר , לא נכון זה לא קורה לי .

טוב אמרתי לעצמי שאני חייבת לעשות את זה כי אחרת אני יקבל עוד שבוע של עבודת שירות .

בדרכי לכיוון השולחן שמתי לב שאותה החבורה מציקה לילד אחד , כנראה הוא היה מקבוצת החנונים ,

ככל שהתקרבתי שמעתי אותם : "דוידי איך היה בחופש חמודי ? אמא המשוגעת שלך הרביצה לך ?" ריחמתי עליו ,

הוא ניסה ללכת אבל הם לא איפשרו לו , הוא פשוט לא יכל עליהם , הם היו הרבה בנים חסונים גבוהים והוא קטנצ'יק רזה .

כעסתי , כי אני מכירה את ההתנהגות הזאת מקרוב , אני הייתי כמוהם , ככה התנהגתי לאנשים וזה פשוט הרג אותי.

אני לא יכולה לתת לזה לקרות "עזבו אותו !" צעקתי עליהם מושכת את הילד אליי , הם נדהמו , כן בטח לא רגילים שמישהו מתערב במה שהם עושים "או גברת בן שבת לא מספיק צרות עשית אה?" מישהו מהם אמר "לא חבל ? ילדה יפה כמוך ? עזבי אותו הוא סתם שמוק"

השני המשיך "לכי תתעסקי בהרבה דברים שלך , לכי תעזרי במטבח" הבלונדה שנתקעה לי בבוקר התערבה ,

החטפתי לה סטירה מצלצלת "חתיכת בת..." עצרתי את עצמי , הבטחתי לעצמי שאני אשתנה אני חייבת להשתנות .

היא לעומת זאת לא הגיבה רק אמרה "מה קרה ? אמא ואבא לא מרשים לך לקלל?" אמרה בקול תינוקי,זרקתי את המגש שהיה בידי על הפרצוף שלה , התקרבתי אליה צמוד צמוד "בחיים אבל בחיים אל תדברי על ההורים שלי את שומע אותי?" התרגזתי ועפתי מהמקום .

זהו עד הפרק הבא :)