פאק...
שלוש שנים.
שלוש שנים שבהם השתניתי כל כך הרבה..
עברתי כל כך המון.
חלמתי, אהבתי, גדלתי, שמחתי, התעצבתי, התבגרתי, הייתי אידיוט, נפגעתי, בכתי, צעקתי, כעסתי, התגעגעתי, עזבתי, שברתי, אבל אף פעם לא נפלתי.
חייתי.
שלוש שנים שבהם חייתי שנה בחול.
הדרכתי קבוצה מדהימה של ילדים.
הכרתי כל כך הרבה אנשים.
התאהבתי.
הייתי אידיוט ופגעתי באנשים שאני אוהב.
למדתי, כל כך למדתי, לא הפסקתי לרגע.
מצאתי את התשוקה שלי.
חייתי בחשיכה אבל יצאתי ממנה והתחלתי ל ח י ו ת .
עשיתי כמה שטויות רציניות ודברים מפגרים
אבל אחרת איך נתבגר?
שלוש שנים שכבר יש לי את הבלוג הזה.
המקום הזה.
המקום שלי.
המקום שכבר מזמן נהפך להיות אני.
אני יודע שהיו הרבה פערים של כמה חודשים ושאני מזניח ושאני די מעפן במה שאני כותב פה,
אבל עדין תרצו את זה או לא הבלוג הזה היה המקום היחיד שהקשיב לכל בכייה מעצבנת בשלוש שנים האחרונות.
לכל אהבה כושלת.
לכל ריב מטומטם.
לכל הנאה מטורפת.
לכל סוג של פריקה.
לדיכאון.
לאהבה.
לגעגוע.
לשמחה.
לעצב.
לחיים.
אני קורא את הפוסטים הראשונים שפה.
הפוסטים שמסמלים את התקופה שנתנה לי את הסטירה הזאת בפרצוף והעירה אותי לחייים האמיתים.
שלא הכל ורוד.
ולא תמיד מקבלים מה שרוצים.
התקופה שהייתה הצעד הראשון, והכי דראסטי, למסע שההפך אותי למה שאני היום.
המקום הזה, שעמד לצידי כאשר אף אחד אחר לא היה שם והקשיב.
המקום הזה שהוא עכשיו חלק ממני כמו כל דבר אחר.
המקום הזה שחצה איתי את העולם ביותר מובנים מאחד.
שלוש שנים.
34
אני יודע שכתוב שזה נכתב ביוני אבל אצלי עדיין מאי אז זדיינו (:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
