אני לא יודעת מה גרם לי פתאום לחזור, ולכתוב.
זה לא שלא ניסיתי בכל התקופה הקשה הזו לכתוב, אבל בכל פעם מחדש נסגתי לאחור.
כנראה שפחדתי, כמו תמיד. פחדתי שאף אחד לא יתייחס, פחדתי שזה לא יצא כמו שאני רוצה, פחדתי מעצמי ומכולם .. כרגיל.

לא משנה כמה שנים עברו, זה עדיין לא עובר. זה רק עולה ויורד. זה פשוט לא נגמר ולא נעלם לשום מקום. וגם לפעמים לפעמים, כשאולי רק נדמה לי שיש סיכוי שזה איכשהו נעלם, אני מגלה שזה לא רק שלא נעלם - אלא תבוע בי הרבה יותר ממה שפחדתי ורציתי.

אז מה עושים במצב כזה, שתקועים בהתקפי חרדה ומחשבות טורדניות במשך כל כך הרבה שנים ולהמשיך לפחד מהם ?
או כשיש לך בת זוג מושלמת, באמת מושלמת, והכי טוב לך בעולם איתה כבר 9 וחצי חודשים, אבל את מרגישה שאת בעיקר הרס בשבילה ?
או שאת פשוט אובססיבית; שפעם זה היה מתחלף מאחד לאחד, והורג אותך בכל פעם מחדש, ועכשיו כשמדובר בה את כבר לא יודעת מה לעשות?

או שאת פחדנית, פשוט ילדה פחדנית, שמגלה כל יום מחדש כמה היא פחדנית יותר, אפילו מהצל של עצמה?

ומה עושים כשנמצאים במצב שפשוט כבר אין כח יותר, אין כח יותר לבכות או להסביר, או ללכת לבית הספר או לשום מקום אחר?
ואם כבר מנסים באיזה שהי דרך להסביר, אף אחד פשוט לא מבין?

ומה עושים שאת בטוחה שאת האחרונה בעולם, והיחידה בעולם? כי כל השאר פשוט כבר עזבו או שהם נגדך
ומה עושים שהכל מרגיש פתאום הפוך, כאילו הכל השתנה, ואיכשהו הפכת להיות לבד?
או מה עושים שמתים כבר שמישהו יקשיב ויבין, שיוכל להשלים אותך מבלי שתצטרכי רק לנסות להסביר כל הזמן, ועד שאת מנסה את שוב מתאכזבת?
או כשאת כבר לא שלמה עם שום דבר שאת עושה? 

או כשהכל נכנס לך לחלומות, שאפילו כבר הם לא נשארים טובים?