משימת חיי

אז הייתי אופטימית. עבר לי. הטיפול האחרון (מס' 10) לא הצליח. לא הייתי עצובה כי היתה לי הרגשה שבפעם הבאה זה יקרה.

חשבתי לקחת את הזמן בנחת, להמתין למחזור נוסף ורק בזה שאחריו להתחיל שוב את פסטיבל ההזרקות והבדיקות.

אז חיכיתי.

ועוד חיכיתי, וחיכיתי, ומי לא בא? נכון. המחזור החודשי המיוחל.

כשעברו כבר 36 ימים הבנתי שמשהו כאן לא בסדר. קניתי בדיקה ביתית (בעצם קניתי 4...) שהובילה לתוצאה חיובית בלתי משתמעת לשתי פנים. ידעתי שאני לא בהריון (כי את המחזור שלאחר הטיפול קיבלתי בזמן ובאופן המדוייק ביותר) וזה הטריד אותי אף יותר.

בדיקה באמת לא מסובכת בפורומים השונים, תוך השתאות חוזרת ונשנית מן האופן בו אנשים משתפים זרים מוחלטים באינטימיות הכי הכי פרטית שלהם, הדאיגה אותי אף יותר ועם כל הממצאים האלה שמתי פעמיי למיון בקופת חולים.

רופאה צעירה (ממני - זה בטוח...) לא ראתה כלום באולטרסאונד, ושלחה אותי לבדיקת בטא.

למחרת היו תשובות והיה לי תור לרופא אולטרסאונד מנוסה וידידותי, שלאחר בדיקה מקיפה ותשאול רחב, קבע:

הריון מחוץ לרחם.

יופי. מחוץ לרחם. מה זה עוזר לי?

שרשרת הרופאים שביקרתי (וגם אלה שעוד אבקר) ציינו בפניי שלמרות ה "מחוץ לרחם" אני צריכה להיות שמחה שנוצר הריון. ו "אם היה אחד יהיה בוודאות עוד אחד". מיותר לציין שזה לא ממש שימח או עודד אותי בשלב זה.

מייד לבית חולים ציווה עליי רופא האולטרסאונד (אותו אני מכירה ואת דעתו מעריכה).

אז נסעתי. בדרך התקשרתי לרופא שלי ולמטפל הסיני שמלווה אותי בכל התהליך.

שישבת של שכיבה ללא מעש במחלקת נשים, וביום ראשון החלטה לגבי המשך הטיפול.

3 אולטרסאונדים שלא העלו שום ממצא. הריון במיקום לא ידוע הם קוראים לזה.

אפשר לנתח. זה קצת כואב ולא נוח אך אפשר להמשיך מייד בטיפולי הפוריות.

אפשר לתת זריקת רעל כזו שתחסל את ההריון ללא כאבים או תופעות לוואי מיוחדות, אך אז צריך להמתין 3 חודשים לפני תחילת כל טיפול פוריות.

בחרתי בניתוח. כאב הוא לא מעצור והטיפולים חשובים לי הרבה יותר מהנוחות האישית שלי.

נכנסתי לניתוח. יצאתי מהניתוח. לא הוציאו כלום. לא ראו כלום. המנתח אמר "אני לא מוציא איבר בריא...". צודק.

והזריקה הפכה להיות האופציה היחידה.

אז גם נותחתי, גם הוזרקתי, גם נכפתה עלי המתנה עד לחודש נובמבר.

מצב הרוח לא משהו. והספירה לאחור נראית ארוכה ארוכה.

עד סוף השנה אני אהיה בהריון. מבטיחה לכם.