היום ציירתי הרבה...

למה דווקא כשאני מדוכא יש לי צורך לצייר? לא יכול להוריד את העיפרון פתאום... לא יודע אולי זה מנחם אותי ההתעסקות הזאת שמצד אחד נורא יצירתית ומצד שני מלאה בידע טכני שנרכש לאט לאט..

פגשתי היום כמה חברים, לאחד מהם יש חברה.. אני שונא את העובדה שאני מקנא בו.. למרות שאני יודע שאני בחיים לא יעשה משהו עם הקינאה הזאת-בכל זאת חבר... תמיד שהם דביקים אני מאלו שאומרים להם "get a room" אבל תאמת שאני פשוט מקנא בשימחה הזו, אני גם רוצה.. למה? ככה, כזה אני רוצה..

קשה לי להסתכל על זוגות אחרים, קשה לי לחייך ולשמוח בשבילהם- גם כשזה חבר שאני יודע שמגיעה לו... למה אני כל כך אומלל כשמסביבי יש כל כך הרבה שימחה? למה אני כל כך בודד כשיש סביבי כל כך הרבה אהבה?

לא יודע לקבל אותה, זה כמו גוף זר שהגוף שלי דוחה.. לפעמים בא לי לצעוק על אלוהים: "מה זה החרא הזה? זה מה שסידרת לי? אז למה לעזזל שמת אותי פה מלכתחילה?"

יש להן לפעמים חיוך קטן אחרי כל נשיקה, זה יותר חיוך שהן מחייכות לעצמן מאשר בשביל החבר שלהן.. מעניין אם הם בכלל מודעים לחיוך המקסים הזה שהם מוציאים מהן...? אני מרגיש כמו הילד המפונק שאבא אמר לו "לא" ועכשיו הוא מתבכיין על משהו שבכלל לא מגיעה לו... אהבה נותנת לי כפה בפנים עם כל נשיקה.. למה אני לא? למה?........למה.........למה?........

אני מרגיש כמו ילד בחוף הים שלא יודע לשחות, כמו הציפור שלא סיפרו לה שצריך לעוף דרומה ונתקעה לבד בקור.... אימפוטנט....לא באמת אבל ככה מרגיש.

כשאני מרגיש ככה האוויר נראה לי סמיך יותר, גם למדתי לא לשים radiohead או pinkfloyed כי אני יודע שזה ייגמר ברע, לאט לאט לומד איך מנווטים בים הדיכאון......מלא ידע טכני שנרכש לאט לאט..