ארבעה אנשים בחדר, לפעמים שש, תלוי באיזו תקופה של השנה.
ככה היה נראה החדר שלי בצבא רוב השנה...
יש הרבה בדיחות על העומק שבו חברים לחדר בצבא לומדים להכיר אחד את השני, מה שבטוח זה שאחרי 3 שנים מכירים די טוב.
יש לי כמה חברים מהצבא, כשאני נזכר בתקופת הדיכאון הכרוני שלי בזמן השירות אני גם נזכר באותם חברים שראו בי כמטרד באותה תקופה. היה להם מבאס שלא זרמתי איתם בבדיחות, שלא השתתפתי בדיוני סרק על איזו חיילת יותר כוסית, או שאולי זאת אחת הקצינות בכלל, או איזה קצין תורן יותר מנייאק או על מה שהצעיר התורני אמר הפעם...
הייתי שקוע בתוך ים הדיכאון שלי, נשחק לאט לאט וצונח לתהומות שלא הכרתי בתוכי לפני כן- "אבל אחי, למה אתה כזה כבד?, זה לא זורם טוב!"
עברו בסביבות השנתיים מהתקופה ההיא, לפעמים אני מסתכל על החברים שלי ושואל את עצמי:
"האם באמת לא היה לו אכפת ממני?
אולי פשוט הוא לא היה מודע?
אבל איך אתה לא מודע כשאתה מכיר מישהו שנתיים ואז הוא אוכל סיבוב?"
יותר מזה, יש לי חבר אחד שהיה מוצב בבסיס אחר לחצי שנה וחזר לאיזה שבוע כדי להשלים משהו בבסיס, והדבר הראשון שהוא רצה לדעת כשחזר זה למה חברי לחדר נתנו לי לשקוע כל כך הרבה....
אולי הם לא ידעו איך לעזור לי?
אולי הם חשבו שסתם עובר עלי משהו שיעבור בסופו של דבר? (למרות שזה נמשך יותר מחצי שנה)
אני חושב שהסיבה העיקרית שאני חש כזה ניכור מחברי הוא אותו פיל ורוד בחדר - פיל שאולי באמת רק אני רואה -
"אחי", איפה אתה היית כשהייתי צריך חבר יותר מאי פעם?
כינוי:
and why do i keep on counting
בבלוג זה
בכל הבלוגים
