אני כבר כמה ימים מציף בראשי את הנושא שהזכרתי בקטע האחרון בבלוג שלי.

זה לא מניח לי, ככל שאני חושב על זה יותר זה נעשה יותר מוחשי.

מיהם החברים שלי?

התחלתי לשים לב יותר מי עונה לי לשיחות ואסאמאסים ומי מסנן כדרך קבע. התוצאות לא הפתיעו אבל גם לא תרמו להבנה מעמיקה יותר של כל העניין הזה.

התחלתי בפסיכומטרי- במובנים רבים זה מרגיש כמו תיכון שוב, לא כי אני לומד באווירת תיכון אלא כי אני יכול להטביע את כל כולי בלימודים ושיעורי בית במקום להתעמת עם הבעיות האלו שמפריעות לי לישון.

אולי רצוי לציין שאת הקטע הזה אני לא כותב מול המחשב. אני כותב במיטה שלי, בנייר ועט. תכלס לא כזה מאוחר אבל בתור תלמיד השעה כבר מאד מאוחרת.

הדיכאון מחבק אותי שוב- לפחות חבר אחד לא עוזב אותי ברגעים קשים...

אני מפחד, שאני לא מסוגל לסלוח להם על הנטישה וככל שהזמן יעבור אני רק יכעס יותר ויותר ואני יודע שכנראה מתישהו בעתיד אני כן יתעמת מול ה"חברים שלי", אבל אני גם יודע שהטחת האשמות זאת דרך מעולה לאבד חברים- זה מפחיד לחשוב על קיום ללא חברים- אבל זה חברים?

כשאני חושב על זה, אני שם לב שאני משקר להם יותר משאני משקר לכל אחד אחר.

עד כמה שאני יודע אין להם מושג שאני בתול, אני מחרטט מדי פעם על איזו אחת כשאני עובד בחו"ל- זה נותן לזה זוהר ואמינות- גברים אוהבים סיפורים על סקס שנשמעים עמו כיבוש- או לפחות מעדיפים לא לחקור לעומק כדי לא להתבדות.

הם גם לא יודעים שמעולם לא הייתה לי חברה, נתתי להם עוד סיפור- הפעם סיפור סוחף דמעות (כי אין דבר שירחיק בחור יותר מדמעות) על חברה אהובה מהתיכון שבגדה וזה מושלם כי זה הוריד ממני לחץ ושאלות על למה אין לי אחת- הייתי ה"פגוע שמנסה להחלים".

כשאני חושב על זה, הם לא באמת מכירים אותי - לא באמת - הם מכירים את האחד שמוריד בירה אחרי בירה, ממש מסמר המסיבה- הם לא מודעים לכך שהמוטיבציה שלי להתפרעות זה מתוך כאב, מתוך ניסיון לטבוע בתוך עצמי.

אני הולך לישון בלב כבד-

מי החברים שלי?

יש לי חברים?

אני לא יודע למה אבל גם השאלה הבאה עולה לראשי: האם אני מצוייד/מסוגל להרגיש אהבה?-